הנה, חזרנו למחלת המחלות של משטרת ישראל. היעדר תפיסת תפקיד סדורה ומובנת. אם הייתה למשטרה תשובה ברורה לשאלה "בשביל מי אנחנו קיימים ומה נעשה על מנת לספק לו שירות טוב ואיכותי", לא הייתה בכלל שאלה בדבר הצורך למנות דובר שייצר מגע שוטף עם הציבור באירוע מתמשך ויעביר מסרים מה נדרש מהציבור לעשות וממה הוא אמור להימנע, גם אם אין בידי המשטרה אינפורמציה חדשה!
בניגוד לשועלים - שלמדו להסתגל לנוכחות הציידים ומשתדלים לשרוד כמה שיותר - השוטרים כאילו נחנו במעין מנגנון השמדה עצמית, שמופעל בכל פעם שהם רואים מצלמה... התופעה מוכרת: מעצבנים ומקניטים את השוטר מעט, מושכים אותו בלשון, ומקבלים התפרצות של כעס שמצטלמת היטב, ובדרך כלל גם מסייעת לאזרח לצאת מהעימות כשידו על העליונה...
גורמים במשטרה פותחים תיקי שווא, ומנפחים באופן מלאכותי נתונים סטטיסטיים, על-מנת להציג 'פיענוחים' והצלחות, במטרה לעמוד ביעדים שהציבו בפניהם ושמציבה בפניהם מערכת הערכת היחידות "המנה"ל".
