יהודים רבים וטובים יעברו גם השנה את צום תשעה באב, כעוד יום רגיל של קיץ. ובכל זאת, גם בלי זיקה מיוחדת לתשעה באב, נטועה בליבם חרדת חורבן. זו חרדה קיומית האוחזת ביהודי בכל ימות השנה כאילו נמסרת לו בירושה מדור לדור.

לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, הצטרף זיכרון עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. למבקשים להמשיך במעשה העקירה לעוד עשרות יישובים ביהודה ושומרון, מה שעלול לחולל עקירת כמאה חמישים אלף מתיישבים, חייבים להדגיש כי השתנו הנסיבות במלוא הממדים. לא עוד! לעומתם, המבקשים למנוע עקירה נוספת, חייבים בשינוי תפיסתי: לחלץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון מתיוג מגזרי דתי לאומי, ולעשות אותה לבשורת הזדמנות למיליוני ישראלים.

השאלה מתי חל צום תשעה באב היא לכאורה טריוויאלית, היות ולפי המסורת המקובלת, חורבן שני המקדשים היה בתשעה באב, ולא היא. לגבי חורבן בית ראשון, ראינו שקיימות שתי מסורות שונות לגבי תאריך חורבנו, שביעי או עשירי באב. לגבי המקדש השני תאריך חורבנו הינו עשירי באב, על פי עדותו מהשטח של יוסף בן מתתיהו...