'שיטור לפתרון בעיות' (Problem Oriented Policing) הוא אסטרטגיית שיטור.
[להרחבה בנושא אסטרטגיות שיטור, לחצו כאן]
המושג 'שיטור לפתרון בעיות' נטבע על ידי הקרימינולוג, הרמן גולדסטין (Goldstein), בספרו Improving Policing: A Problem-Oriented Approach. 25 Crime and Delinquency - לאחד מהחידושים האפקטיביים יותר בשיטור, ונחשב לחלק מהאסטרטגיות שבהם משתמש השיטור הקהילתי.
ב- שיטור לפתרון בעיות, ההתייחסות לשיטור היא כאל קבוצת בעיות חיצוניות, בקהילה, תוך מעבר משיטור מגיב לשיטור יוזם. האמצעים נגזרים מתוך הגדרת הצרכים, ולא להפך.
זאת בניגוד לשיטה הרגילה, שבה בוחנת המשטרה את האפקטיביות שלה לפי כמות התיקים הגלויים, ויכולתה להשיג הרשעה, למרות שאז, הבעיות אינן נפתרות, ורק חוזרות על עצמן (Goldstein, 1979) (קים, יחזקאלי וברוכמן, 1996).
מרגע שנבחרת בעיה, מופעל מגוון רחב של גישות לפתרון הבעיה, ולא רק אכיפה (להפך. כמה שפחות אכיפה כך ייטב...). הדבר מחייב - מטבע הדברים - שיתוף גורמים בעלי עניין חוץ משטרתיים.
יתרונו של מודל זה הוא גם חסרונו: התמקדות בבעיה אחת או במקבץ בעיות מחייבת את מפקד המשטרה לקבוע סדר עדיפויות ברור, שלפיו יוחלט באיזו בעיה יושקעו יותר משאבים, בעוד ששאר הבעיות ייאלצו להמתין בתור או לקבל טיפול סטנדרטי מקובל.
יישומו של שיטור זה על פי הרפז (2012, ע' 163) אינו חף משגיאות. אחת העיקריות שבהן הינו הפער בין הרמה התאורטית לבין הביצוע בפועל: נטייה לנהל תהליך שטחי של ניתוח הבעיות, ואז לרוץ ולפתור אותן, בשיטות אכיפה מסורתיות, ולא בחיפוש פתרונות יצירתיים, המשתפים גם גורמים בעלי עניין בקהילה.
לבסוף נעדר גם חלקו של תהליך הערכה לאחר היישום וגם הימנעות מהפקת לקחים (הרפז, 2012, ע' 163).
מקורות והעשרה
- הרפז עמיקם (2012), אסטרטגיות שיטור. סוגיות בעיצוב מדיניות אכיפת החוק, ירושלים: אלון.
- Goldstein, Herman (1979), Improving Policing: A Problem-Oriented Approach,
