תקציר: הרתעה (Deterrence) היא האסטרטגיה של שכנוע מישהו מראש שלא לעשות משהו, לעתים קרובות על ידי הצבת מחיר לאותו מעשה. מושג זה הוא חלק ממשולש המושגים: הרתעה - התרעה - הכרעה שהיו הבסיס לתפיסת הביטחון שהקנה דוד בן-גוריון למדינת ישראל...

[הצילום המקורי: משה פרידן: לע"מ]

[לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 4 בנובמבר 2020

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

הרתעה (Deterrence) היא אחד המושגים העמומים והנתונים לספקולציות בתורת הביטחון הלאומי...

על פי תורת המערכות המורכבות, הרתעה היא צילום מצב אובייקטיבי של פערי עוצמה בין גורמים במערכת מורכבת; שבגינם צד אחד מפסיק להיאבק בצד אחר בשל מודעותו להפרשי העוצמה שביניהם ולמחירים שישלם בגין המאבק הזה. משמע, מבחן ההרתעה הוא מבחן התוצאה!

האסטרטגיה של שכנוע מישהו מראש שלא לעשות משהו, לעתים קרובות על ידי הצבת מחיר לאותו מעשה.

מושג זה הוא חלק ממשולש המושגים: הרתעה - התרעה - הכרעה שהיו הבסיס לתפיסת הביטחון שהקנה דוד בן-גוריון למדינת ישראל (ראו כרזה בראש המאמר).

[להרחבה על 'תורת המערכות המורכבות', לחצו כאן] [להרחבת המושג, 'מערכת מורכבת', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן] 

מקורה של המילה הרתעה במילה הלטינית 'terrere' שמשמעותה הפחדה. משמע, הניסיון לגרום למישהו להימנע ממעשה - שהוא רוצה לעשותו - באמצעות הפחדתו.

במונח זה נעשה שימוש, לראשונה, בתחום אכיפת החוק. הוא הוגדר, לראשונה, על ידי ג'ורג' סביל (George Savile) המרקיז הראשון של האליפקס וחבר הפרלמנט האנגלי מהמאה ה- 16 שאמר: "אנחנו לא תולים גנבי סוסים בגלל הסוסים שהם גנבו, אנחנו תולים גנבי סוסים בכדי שאחרים לא יגנבו סוסים." 

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'התרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

הפעם הראשונה שאנו רואים יישום של מדיניות הרתעה בתחום הביטחון הלאומי נתונה לספקולציות. אולי ניתן לראות במדיניותו של טדי רוזוולט - נשיאה ה-26 של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית (1901–1909) ואחד הטובים שבנשיאיה - שבאה לידי ביטוי באמרה: "דבר ברכות אך אחוז מקל גדול!":

[תמונתו של טדי רוזוולט היא נחלת הכלל]

מי שהפך את הביטוי לשגור בתחום הביטחון הלאומי היה תומאס שלינג (פרופסור למתמטיקה, מומחה בתורת המשחקים, זוכה פרס נובל) במאמרים שהובילו לספרו חימוש והשפעה. הספר פורסם ב-1966 והיה בסיס תאורטי לאסטרטגיה האמריקאית במלחמת וייטנאם, שהסתיימה בכישלון.

[הרחבה בסוגיה זו תמצאו במאמרו של עמר דנק: 'הרתעה כעצלנות מחשבתית, חלק ראשון'. לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'ביטחון לאומי', לחצו כאן]

הרתעה בתחום הביטחון הלאומי

הרתעה מוגדרת במילון מונחי צה"ל (1998, עמ' 158-157) כך:

1. פעולה או תהליך של איום המונעים מן האויב נקיטת פעולה בשל חשש מפני תוצאותיה. ההרתעה יוצרת הֲלַך-רוח בדבר קיומו של איום אמין, שאין פעולת-נגד סבירה נגדו, לדעת מקבלי ההחלטות של האויב. מימוש האיום כרוך להערכתם בתוצאות שאין הם יכולים או רוצים לעמוד בהן.
2. (בביטחון לאומי) הבאת מקבלי ההחלטות המדיניים של האויב לידי אי יציאה למלחמה (או לידי ויתור על התנגדות בכוח), משום שהשתכנעו שתוצאות המלחמה יהיו לא כדאיות ובלתי נסבלות מבחינתם.

ויקיפדיה (2011) מחלקת את המושג 'הרתעה' לארבעה סוגים עיקריים:

1. הרתעה כללית: גורם המונע באמצעות איום בתגובה התקפה כוללת של היריב על המרתיע.
2. הרתעה ספציפית: מאפשרת התמודדות עם הפרות מוגבלות שלסטטוס קוו צבאי שאינן מגיעות לרמה של מלחמה כוללת.
3. הרתעה ישירה: מניעת פגיעה של היריב במרתיע, או מניעת שינויו של סטטוס קוו בין המרתיע למורתע.
4. הרתעה עקיפה: גורם המונע מהיריב לפגוע בבעלת ברית של המרתיע.

תנאי חיוני להרתעה אפקטיבית הוא קיומה של עוצמה לאומית, קרי, של מכפלת  המשאבים, היכולת והנחישות להפעלתם, לשם הגשמת מטרות לאומיות. רק אם יש למרתיע את שלושת המרכיבים הללו, ו/או המורתע יודע או סבור שיש למרתיע את שלושת המרכיבים הללו, תוכל להתקיים הרתעה.

כך לדוגמה, היו לישראל את המשאבים, היכולת והנחישות לפעול כנגד החיזבאללה בלבנון בקיץ 2006, אולם, מנהיג החיזבאללה נסראללה טעה בסברו שלממשלו החדש של אהוד אולמרט אין את הנחישות לפתוח במלחמה. נסראללה עצמו התבטא, כי לו ידע בדיעבד את אופי התגובה הישראלית, לא היה מבצע את החטיפה.

לעומת זאת, החמאס, שביצע את חטיפת גלעד שליט הבין, שאין לישראל את הנחישות לתקוף לאחר השלמת הפינוי מעזה, ולכן – חטף.

הרתעה חד משמעית, באמצעות 'שריפת גשרים'

כאשר אנחנו מבקשים ליצור הרתעה אפקטיבית - באופן שהצד השני לא יוכל לשגות בהערכת כוונותינו - והדילמה תעבור מאיתנו אליו, ניתן לשקול את השימוש בשיטה של 'שריפת גשרים' [burn (one's) bridges]: משמע, ביצירת מצב בלתי הפיך; שאין בו יותר אפשרויות בחירה; ואין ממנו דרך חזרה; שמעביר את הדילמה לאויב.

כך למשל: כותב תומס שלינג בספרו חימוש והשפעה:

"אם אתה ניצב בפני אויב, הסבור כי תימלט אם הוא ימשיך להתקדם, ואם הגשר שבו אפשר להימלט קיים, הוא עלול להמשיך להתקדם עד לנקודה שבה תהיה התנגשות אוטומטית אם לא תימלט. אם אתה שוקל מה עדיף מבחינתך לטווח הארוך, אתה עשוי לפנות לאחור ולעבור את הגשר; לפחות, כך הוא עשוי לחשוב" (שלינג, 1976, ע' 59).

"אבל, אם אתה שורף את הגשר ואינך יכול לסגת, ומתוך ייאוש מוחלט אינך יכול אלא להתגונן, עליו לעשות הערכה מחודשת של המצב. אין הוא יכול לסמוך עוד על מה שאתה תעדיף לעשות, כאשר הוא ימשיך להתקדם ללא מעצור", וברור לו שיצטרך להילחם בך (שלינג, 1976, עמ' 60-59).

[בתמונה: כריכת הגירסה העברית של הספר, חימוש והשפעה לתומאס שלינג, שראה אור ב- 1976 בהוצאת מערכות. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[להרחבת המושג: 'שריפת גשרים', לחצו כאן]

שלינג מדגיש כי קיימים שני מאפיינים מקובלים להתחייבות הזו:

הראשון הוא, שהמחויבות חייבת להיות מוגדרת היטב וחד משמעית: אם המחויבות איננה מוגדרת היטב ואיננה חד משמעית, אם אנו משאירים לעצמנו סדקים שנוכל לצאת דרכם, יצפה היריב שלנו שנתפתה פיתוי עז לצאת בצורה נאה (ואפילו בצורה לא כל כך נאה), ויתכן שאף יצדק.

השני הוא הגדרה ברורה של מה שאנו מחויבים לעשות, במידה ונאותגר: שגם אם הנושא שלגביו אנו מחויבים מוגדר בדייקנות, הרי שיש פעמים רבות אי ודאות לגבי הדבר שאנו מחויבים לעשותו.

[בתמונה: יכולת מכה שניה כאמצעי הרתעה... תמונה חופשית שהועלתה על ידי U.S. Department of Defens לאתר flickr]

דוגמאות

כך למשל, בתקופת 'המלחמה הקרה', כאשר ביקש הממשל האמריקני מהקונגרס סמכות להציב דיוויזיות של הצבא האמריקני באירופה, היה הנימוק המפורש לכך, לא שהכוחות נועדים להגן על האירופים מפני צבא סובייטי עדיף; אלא כדי שלא להשאיר לברית המועצות שום ספק, שארצות הברית תהיה מעורבת אוטומטית בכל מקרה של התקפה על אירופה; שכן, פגיעה בכוחות אמריקנים במהלך התקדמות הצבא הסובייטי תביא אוטומטית לכניסת ארצות הברית למלחמה. 7000 חיילים אמריקנים בברלין לא יכולים היו לעצור את הצבא האדום; אבל הם הבהירו היטב לרוסים את מחיר החלטתם לכבוש את כל ברלין (שחולקה בין בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה) ו/או לפלוש למערב אירופה. ברלין על פי שלינג היא דוגמה טובה למחויבות אמינה, כיוון שבמקרה של התקפה סובייטית, לא ניתן להתחמק ממנה, והכוחות האמריקנים יהיו, מטבע הדברים, בעין הסערה; אולם התנאי השני נותר עמום; שכן לאיש לא היה ברור מה תהיה עוצמת התגובה האמריקנית להתקפה סובייטית: האם תסתפק בהשבת המצב הקיים למקומו, או שתפתח במלחמה כוללת (שלינג, 1976, עמ' 65-63).

[בתמונה: פטרול אמריקני בברלין החצויה, 1960. התמונה היא נחלת הכלל]

דוגמה נוספת שמביא שלינג היא של הנחיתה של כוחות אמריקנים בלבנון במהלך משבר 1958: מרגע שנחתו האמריקנים בלבנון, הם 'שרפו את גשריהם'. כוחם של 10000-12000 החיילים שנחתו לא היה גדול, אבל הם הבהירו לסובייטים שכל הרפתקה שלהם בגזרה זו תסבך אותם בלחימה עם כוחות אמריקנים. ה'כדור' - והדילמה - הועברו אליהם (שלינג, 1976, ע' 65):

[בתמונה: המרינס נוחתים בחופי לבנון, 1958]

ביקורת על השימוש במושג 'הרתעה'

בסדרת מאמריו "הרתעה כעצלנות מחשבתית" הגדיר עמר דנק את החיסרון הגדול בשימוש במונח הרתעה וטען שהשימוש נועד "להראות עד כמה השיח הקלישאתי אודות ההרתעה, משרת טשטוש, במקום חידוד; ומונע יכולת לערוך ויכוח בנושאים ביטחוניים"

[למאמר הראשון של עמר דנק בסדרה: 'הרתעה כעצלנות מחשבתית', לחצו כאן]

הרתעה בתחום הפלילי

צ'זרה בקרייה האיטלקי פרסם בשנת 1764 את חיבורו הנודע "על עבירות ועונשים" (ראו תמונת כריכה משמאל), חיבורו - שזכה להוות המסד התאורטי לקרימינולוגיה הקלאסית - והשפעותיו ניכרים עד היום: על פיו, תכלית העונש איננה עינוי הנאשם, אלא למנוע מהעבריין לחזור לסורו, כמו גם להרתיע אחרים (בזק, 1979, ע' 30). מכאן, שעקרון ההרתעה הוא אחד משני העקרונות (ביחד עם מניעה), שעליה מבוססת תורת הענישה הקלאסית.

כדי שתתקיים הרתעה, חייבים העונשים להיות ברורים, שקופים וידועים. צ'זרה הניח (בטעות...) שהעבריין עושה שיקולים רציונליים ויודע לאיזה עונש הוא צפוי. בדברים אלו קובע בקרייה שבמערכת אכיפת החוק - שבה הסיכוי להיתפס, לעמוד לדין ולהיענש הוא גבוה - יימנעו רוב בני האדם מפשיעה, שכן חישוב רציונלי פשוט יוביל אותם להבנה, שהעונש הצפוי להם רב מהתועלת שהם עשויים להפיק מביצוע העבירה (לרנאו, 2016).

כוח ההרתעה ילך ויגדל ככל שיישמרו התנאים הבאים (בזק, 1979, ע' 30):

1. וודאות העונש;
2. מידתיות: יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת הענישה. בקריה תבע להקפיד על כך, שהעונשים יהיו מתונים, ושבכל מקרה, לא יוטל אלא העונש המזערי ההכרחי. הבחנה בין גישת הנקם לעקרון הגמול. תכלית הענישה תושג, לא על ידי החמרת העונשים גרידא, משום שבתגובה לעונשים מחמירים והולכים, נפש האדם מתקשחת ומתחסנת כנגדם (תופעת הפעולות המאזנות במערכת מורכבת). די בכך שהסבל שהעונש מביא על הנאשם יהיה גדול מן התועלת שהפיק מן העבירה, כאשר בקביעת מידת העונש יש להתחשב, לא רק בחומרת העבירה, אלא גם במידת הנזק הממשי שנגרם.
3. פומביות ומידיות: העונש חייב להיות פומבי ומידי.

[בתמונה: כרזת מחאה שהופיעה בפייסבוק בעקבות מבצע שומר החומות, במאי 2021]

[לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן]

בסרטון: דיון על הרתעה אחרי חיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי אבו אל עטא:

https://www.youtube.com/watch?time_continue=5&v=6B_Wl8q05D0

.

מקורות והעשרה

• מילון מונחי צה"ל (1998), תל אביב: צה"ל: אג"ם תוה"ד.
• בזק יעקב (1979), הענישה הפלילית, תל אביב: דביר.
• יחזקאלי פנחס (2014), תורת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 12/6/14.
• בן-ישי רון (2009), הרתעה שמנגד, ynet, 21/11/09.
• בכור גיא (2007), סודות המזרח התיכון: ארבע שיטות כיצד ליצור הרתעה צבאית, האתר של ד"ר גיא בכור, 8/10/07.
• בריאן סטיוארט (2017), מגבלות הדיפלומטיה, יתרונות הכוח, מידה, 23/03/2017.
• ויקיפדיה: הערך: 'הרתעה' (ביטחון לאומי).
• ויקיפדיה:  הערך 'הרתעה' (פלילים).
• ויקטור דיוויס הנסון (2017), די להכלה, החזירו את ההרתעה, מידה, 20/03/2017. 
• עמרי דנק (2018): 'הרתעה כעצלנות מחשבתית – סידרה בהמשכים', עמר אסטרטגיה, 31/5/18.
• אלעד רזניק (2018), תעתועי הרתעה, ייצור ידע, 13/8/18.
• אלי סניור (2016), מחשש שגויס עד מדינה: עבריינים ברחו לחו"ל, 26.06.16, ynet.
• עמר דנק (2019), הרתעה כעצלנות מחשבתית – חלק ראשון, ייצור ידע, 26/10/19.
• עמר דנק (2019), הרתעה כעצלנות מחשבתית – חלק שני, ייצור ידע, 26/10/19.
• עמר דנק (2019), הרתעה כעצלנות מחשבתית – חלק שלישי - מהלכה (לאי) מעשה, ייצור ידע, 26/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.