[בתמונה: סופו של 'האביב של פראג'... טנקים רוסיים כופים בכוח הזרוע את השבת המצב בצ'כוסלובקיה לקדמותו; מפגינים נושאים את דגל צ'כוסלובקיה ליד טנק סובייטי בוער, פראג, אוגוסט 1968; התמונה היא נחלת הכלל]

כפיה צבאית (Military Coercion) כשמה כן היא – כפייה באמצעות צבא. האתגר המרכזי הניצב בפני מפעיל הכפייה הצבאית הוא לשכנע את היריב כי ציות לדרישות עדיף על דחייתן (Pape, 1996). עיקרון דומה ניתן למצוא אצל (2005/06 ,Jentleson and Whytock) (יעקב, 2008).

Pape, 1996 מונה שני סוגים של  'כפייה צבאית', כאשר הוא מבחין בין 'כפייה' ל'הרתעה (יעקב, 2008):

• 'כפייה' על ידי 'הענשה' (Punishment), שמעלה מחירים או סיכונים לאוכלוסיה של היריב – בין אם בפגיעה באזרחים, ובין אם בהרג כוחות צבאיים בקנה מידה גדול במטרה לנצל את רגישותו לנפגעים;
• 'כפייה' על ידי שלילה (Denial), דהיינו, הפעלת אמצעים צבאיים כדי למנוע מהיריב את השגת יעדיו הפוליטיים או הטריטוריאליים.

לדעת Pape, 1996, הצלחת הכפייה הצבאית הינה תוצאה של יחסי הגומלין בין האסטרטגיה של הצד הכופה, האסטרטגיה הצבאית של מדינת היעד, והפוליטיקה הפנימית של מדינת היעד. בהקשר זה הוא סבור כי בחינת סיכויי ההצלחה של 'כפייה צבאית' חייבת להתמקד בתהליך קבלת ההחלטות של מדינת היעד, שמושפע מהזיקה בין האסטרטגיה הצבאית של הצד הכופה לבין הפגיעות (Vulnerabilities) של מדינת היעד (יעקב, 2008).

Pape, 1996 מפתח את התייחסותו הכללית בנושא 'כפייה צבאית' לסוגיית הכפייה באמצעות כוח אווירי – נושא חשוב לענייננו ולו עקב דעה רווחת, לפיה כל מהלך כוחני נגד אתרי הגרעין של איראן עשוי לכלול מרכיב אווירי משמעותי. גישה זו באה לידי ביטוי במאמרו של שר החוץ של גרמניה לשעבר יוסקה פישר, המצוטט במקום אחר במחקר זה, בו הוא קובע בין היתר: "גם דיון לגבי האופציה הצבאית – השמדת תוכנית הגרעין של איראן באמצעות התקפות אוויריות של ארצות הברית – איננו תורם לפתרון הסוגיה. אדרבא: הוא דומה לנבואה שמגשימה את עצמה. אין ערבות לכך שיצליחו ניסיונות להשמיד את הפוטנציאל הגרעיני של איראן, ומכאן יכולתה הגרעינית. זאת ועוד: כקרבן של התקפה מבחוץ, שאיפותיה של איראן לנשק גרעיני יזכו ללגיטימיות מלאה. לבסוף, תקיפה צבאית נגד איראן תסמן התחלתה של הסלמה צבאית וטרוריסטית אזורית, ואולי גלובלית – חלום בלהות לכל הנוגעים בדבר (Fischer, 2006; יעקב, 2008).

לדעת Pape, כוח אווירי מהווה כלי חשוב ביותר בתולדות השימוש ב'כפייה צבאית' – הוא בא לידי ביטוי באסטרטגיות של כפייה התואמות את המטרות של הענשה ושלילה (שהוזכרו לעיל). כן מהווה כלי זה את הכלי השימושי ביותר בבחינת הגורמים להצלחה או כשלון של 'כפייה'.

(Byman, Waxman and Larson, 1999) הכותבים על רקע מלחמת המפרץ הראשונה והמלחמה בקוסובו, טוענים כי כוח אווירי יכול למלא תפקיד מרכזי בכפייה מוצלחת. זאת, על ידי יכולתו להשמיד מגוון מטרות, ויכולותיו הגוברות בתחום המודיעין והפגיעה המדויקת – אשר מציעים אופציות חדשות בקבלת החלטות צבאית ופוליטית. עם זאת, הם מוסיפים כי לא מובטחת הצלחה מלאה: גם אם מטרה מסוימת מושמדת, השינוי בהתנהגות – שהיא הכוונה האמתית של 'כפייה' – לא תמיד מתרחש. הסיבות לתוצאה שלילית כזו אינן נעוצות רק בתחום הצבאי, אלא גם בתרבות, בפסיכולוגיה ובהתנהגות הארגונית (יעקב, 2008).

(De Nevers, 2007) טוענת כי מעצמות נוטות להפעיל כפייה נגד מדינות חלשות, אך מעדיפות אמצעי שכנוע נגד החזקות. בדרכה למסקנות, היא מציגה הגדרות לגבי מעמד מדינה בקהילה הבינלאומית: ישנן מדינות המוכרות כשוות בין שוות (Insider States), מדינות שאינן מוכרות כך (Outsider States), ומדינות שמעמדן שנוי במחלוקת (Contested Status) (יעקב, 2008).

(De Nevers, 2007) מתייחסת גם למרכיב הכוח, לפי הקטגוריות הבאות (יעקב, 2008):

• מדינות חלשות עם יכולת מוגבלת להגן על עצמן במיוחד נגד מעצמה;
• מדינות חזקות/מעצמות שהן השחקניות המרכזיות במערכת הבינלאומית;
• מדינות מוגנות (Protected) שמקיימות ברית עם מדינות חזקות (ולכן נחשבות "מוגנות");
• מדינות מגנות (Defensive), שגם אם אינן חזקות, הן בעלות יכולת מספקת כדי להגן על עצמן וענייניהן – מינימום על ידי העלאת מחיר התקיפה נגדן.

מסקנת (De Nevers, 2007) היא, כי השילוב בין מעמד מדינת היעד בקרב הקהילה הבינלאומית לבין כוחה ביחס למעצמה המאיימת, הוא שמסייע להסביר את השימוש/אי-שימוש בכוח על ידי מעצמות השואפות לקדם נורמות מסוימות.  ניתוחה מסיק עוד כי השימוש בכוח איננו מבטיח הצלחה בשינוי נורמות;  גם במקרים בהם הוא מצליח, התהליך יכול להימשך זמן רב למדי (יעקב, 2008).

מקורות

• יעקב יהודה (2008), הפעלת העוצמה המדינית במשבר הגרעין הבינלאומי עם איראן, 2004-2003, גלילות: המכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
• George, Alexander L. (1991), Forceful Persuasion: Coercive Diplomacy as an Alternative to War, Washington DC: United States Institute of Peace Press.
• George, Alexander L., and William E. Simons (1994), Limits of Coercive Diplomacy, Boulder: Westview Press.
• Jentleson, Bruce W. and Christopher A. Whytock (2005/06), "Who 'Won' Libya, International Security, Harvard/MIT:Winter 2005/06. Vol. 30, No. 3; pg.47.
•  Morgenthau, Hans J. (1948), Politics Among Nations: The Struggle for Power and Peace, New York: Alfred A Knopf.
•  Schelling, Thomas C. (1966), Arms and Influence, New Haven: Yale University Press.