[בתמונה: לגיון הזרים של צבא צרפת; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Archangel12 לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים באתר על 'שלטון האמהות', לחצו כאן]

עודכן ב- 30 בספטמבר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

שכיר חרב הוא חייל אשר נלחם, או מעורב בלוחמה עבור כסף, ללא מניעים אידאולוגיים, לאומיים או פוליטיים. כאשר משתמשים במונח ביחס לחייל סדיר בצבא לאומי, זהו בדרך כלל עלבון או זלזול (ויקיפדיה: "שכיר חרב").

לפי הרחבה של אמנת ז'נבה: סעיף 47. שכירי חרב

שכיר חרב הוא אדם אשר (ויקיפדיה: "שכיר חרב"):

(א) מגויס באופן מקומי או בחו"ל במטרה ללחום בסכסוך מזוין;

(ב) אכן לוקח חלק ישיר בפעולות האיבה;

(ג) מונע לקחת חלק בפעולות האיבה בידי הרצון להפיק רווח, אשר למעשה הובטח לו על ידי צד בסכסוך, פיצוי חומרי העולה באופן ניכר על זה שהובטח או שולם לחייל בדרגה ותפקיד שווים בכוחות המזוינים של אותו צד;

(ד) אינו מתגורר או שייך לאומית לשום צד בסכסוך;

(ה) אינו חבר בכוחות המזוינים של צד בסכסוך;

(ו) לא נשלח על ידי מדינה שאינה צד בסכסוך בשליחות רשמית בתור חבר בכוחות המזוינים של צד בסכסוך.

מדינות רבות, כולל ארצות הברית, לא חתמו על אמנה זו, ולכן ניתן לראות סעיף זה בתור מדריך בלבד ולא הוראה מחייבת. על אף הקשיים שבקבלת הסעיף, בהיעדר הגדרה בינלאומית מוסכמת, סעיף זה הוא הקרוב ביותר שישנו להגדרה כזו (ויקיפדיה: "שכיר חרב").

צבא שכיר הוא צבא המבוסס על כוח אדם שכיר שאינו חייב בגיוס. השכירים מתוגמלים בהתאם לתפקיד, לדרגה ולמידת הסכנה שבה הם נתונים. יתרונו העיקרי של צבא כזה, בניגוד לצבא שמגויס בגיוס חובה, הוא מקצועיות רבה יותר ומיעוט בעיות התאמה ומשמעת. במקרים מסוימים צבא כזה מתבסס על זרים, ואז, על פי ההגדרה דלעיל, זהו צבא של שכירי חרב (ויקיפדיה: "שכיר חרב").

המודל של "ליגיון זרים" הוא דוגמה מפורסמת של צבא שכיר שמשך בעבר שכירי חרב רבים: לגיון זרים הוא כוח צבאי המוקם על ידי המדינה מבני לאומים זרים. חיילי לגיון הזרים מתפקדים כמו שכירי החרב אך הם לא שכירי חרב במובן הרגיל של המילה מפני שבשונה משכרי חרב אחרים הלגיונרים אינם משכירים את עצמם "למרבה במחיר". הלגיון מוקם על ידי מדינה ולא על ידי שכרי החרב עצמם (כמו גדודי הזרים בעבר). מעמדו של הלגיונר קרוב למעמדו של חייל רגיל.כיום נותרו רק שני לגיוני זרים ביבשת אירופה: ליגיון הזרים הצרפתי ו- ליגיון הזרים הספרדי. הביטוי "לגיון הזרים" מתייחס בדרך כלל ללגיון הזרים הצרפתי, שהוא המפורסם מבין כולם (ויקיפדיה: "שכיר חרב").

מודל דומה הוא מודל "חיילי הגורקה" ("Ghurka"): גיוס כוח אדם לוחם מתוך חברות זרות מתאימות, תחת פיקוד קצינים ממדינת האם. האיכות הגבוהה של החיילים ומוצאם האתני המשותף מבטיח לכידות בסיסית (לוטוואק, 2002, עמ' 105-104). ה"גורקה" הם קבוצה אתנית אשר כוללת מספר שבטים בהרי ההימלאיה שבנפאל, המוכרת בעיקר מהמאה ה-19 כעם 'לוחמני' מה שהביא לגיוס נרחב מביניהם לשורות הצבא הבריטי, כמו גם לצבא ההודי והנפאלי, ולמשטרת סינגפור (ויקיפדיה: "גורקה").

התופעה של שכירי חרב קיימת מזה שנים, אולם היא מוזכרת בעת האחרונה כאחד הפתרונות לדילמות שמעלה התקופה הבתר הירואית, שבה חברות שאין בהן נכונות לסבול קרבנות, פונות לפתרונות של שימוש בשכירי חרב. כך, פוחתת מאוד האחריות לאבדות, אם כי היא לא תעלם לחלוטין (לוטוואק, 2002, עמ' 105-104). לוטוואק מציין כי ארצות הברית אמנם גייסה יחידות אתניות של שכירי חרב לצורך המלחמה בהודו-בסין, והתוצאות היו משביעות רצון. גם צבא היבשה האמריקני גייס מתנדבים זרים בודדים לשורות הכוחות המיוחדים המוצבים באירופה (שם).

[לאוסף המאמרים באתר על 'שלטון האמהות', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• ויקיפדיה: "שכיר חרב".
• ויקיפדיה: "ליגיון הזרים הצרפתי".
• ויקיפדיה: "הליגיון הספרדי".
• ויקיפדיה: "גורקה".
• לוטוואק אדוארד (2002), אסטרטגיה של מלחמה ושלום, תל אביב: מערכות.