למידה חברתית: ההדדיות שבין האדם לסביבה

תקציר: סוג למידה זה מזוהה עם אלברט בנדורה (Bandura), יליד 1925, פסיכולוג וחוקר מרכזי בתחום הפסיכולוגיה החברתית, מהוגי תאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית ומושג המסוגלות העצמית (self efficacy). גישתו מתמקדת באינטראקציה החברתית-קוגניטיבית של האדם עם סביבתו. בנדורה הבין כי תהליכי הלמידה במקומות העבודה אינם רק תהליכים קוגנטיביים (שכליים). הם בעיקר תהליכים פסיכולוגיים-חברתיים, המושפעים מסביבתם, ומן המצבים הספציפיים, שבהם מתרחשת הלמידה. למידה, לכן, היא תהליך של נטילת אחריות ושליטה עצמית, הנתון גם להשפעות הסביבה!

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי sasint לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב-28 במרץ 2020

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

קיימות שתי גישות בסיסיות ללמידה (ראו התרשים למטה):

דף זה מוקדש ללמידה החברתית.

[להרחבה בנושא 'למידה' לחצו כאן] [להרחבה בנושא הלמידה ההתנהגותית (ביהוויוריסטית), לחצו כאן]

הלמידה החברתית

סוג למידה זה מזוהה עם אלברט בנדורה (Bandura), יליד 1925, פסיכולוג וחוקר מרכזי בתחום הפסיכולוגיה החברתית, מהוגי תאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית ומושג המסוגלות העצמית (self efficacy). גישתו מתמקדת באינטראקציה החברתית-קוגניטיבית של האדם עם סביבתו.

[תמונתו של אלברט בנדורה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Albert Bandura קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

בנדורה הטיל ספק ביעילות הלמידה המבוססת על התניה התנהגותית:

"בני האדם אינם אובייקטים חסרי כוח, הנשלטים על ידי כוחות סביבתיים, וגם אינם 'סוכנים חופשיים', היכולים לעצב את עצמם בכל דרך שבה הם בוחרים. האדם וסביבתו הם גורמים הדדיים המעצבים זה את זה"

בנדורה הבין כי תהליכי הלמידה במקומות העבודה אינם רק תהליכים קוגנטיביים (שכליים). הם בעיקר תהליכים פסיכולוגיים-חברתיים, המושפעים מסביבתם, ומן המצבים הספציפיים, שבהם מתרחשת הלמידה.

למידה, לכן, היא תהליך של נטילת אחריות ושליטה עצמית, הנתון גם להשפעות הסביבה!

התהליכים הקוגניטיביים של האדם (תהליכי חשיבה ועיבוד מידע) מתבטאים ביכולתו לצפות את תוצאות התנהגותו, להעריך אותה על בסיס זיכרונותיו וניסיונו, וכך לכוון את התנהגותו:

[להתניה באמצעות חיזוקים, לחצו כאן]

שלוש אפשרויות של למידה חברתית

(בר חיים, 2004, עמ' 164-163)
  • למידה באמצעות תצפית;
  • למידה באמצעות ויסות עצמי;
  • למידה באמצעות מסוגלות עצמית.

לבורך כך, הוסיף בנדורה שני סוגי 'חיזוקים' על החיזוק הישיר של סקינר ות'ורנדייק, לפיו הסביבה משפיעה על התנהגות הפרט:

  • חיזוק נצפה: חיזוק שאחרים מקבלים, והאדם צופה בו, ומסיק ממנו לגביו;
  • חיזוק עצמי: חיזוק שהאדם נותן לעצמו, כשהוא עומד בסטנדרטים שהציב לעצמו.

[בתמונה משמאל: מסוגלות עצמית... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

למידה באמצעות תצפית: חיקוי ואימוץ דרכי פעולה

זוהי למידה באמצעות התבוננות באחרים. אחר כזה מכונה על ידי בנדורה, מודל או דגם (model). מודל כזה יכול להיות דמות משמעותית בבית, בגן, בבית הספר, בצבא ובמקום העבודה. ככל שהמודל נתפס כמצליחן גדול יותר, כך יגדל הרצון לחקותו (בר חיים, 2004, ע' 163).

גם דמות סמלית, לא ממשית, יכולה לשמש כמודל, ומכאן חשיבותה של תרבות הארגון ללמידה ארגונית. היא יכולה לטפח גיבורים ארגוניים ומיתוסים ארגוניים שרצוי לחקותם ולנהוג על פיהם (בר חיים, 2004, ע' 163).

[להרחבה בנושא תרבות ארגונית, לחצו כאן]

למידת חיקוי באמצעות מודל מורכבת מששה שלבים:

  1. קשב: הלומד קולט את כל פרטי ההתנהגות של הדגם.
  2. זכירה: הלומד מצפין בזיכרון את התנהגות הדגם, ואת תוצאתה.
  3. הנעה: הלומד רוצה לבצע את ההתנהגות של הדגם.
  4. תרגום התנהגות: הלומד מבצע את ההתנהגות של הדגם.
  5. חיזוק/עונש עצמי: הלומד מחזק/מעניש את עצמו לפי התוצאות.
  6. חיזוק/עונש נצפה: אחרים צופים בלומד ומסיקים מסקנות לגבי עצמם.

חיקוי הוא תהליך פעיל (ולא סביל). זאת כיוון שאנו לומדים גם כללי התנהגות (כמו כללי שפה), שבאמצעותם אנו מסוגלים ליצור התנהגויות חדשות (משפטים חדשים).

החיקוי הוא סלקטיבי. אנו מסננים את תצפיותינו ומחקים אנשים שהם דומים לנו / כריזמטיים / בעלי סטטוס גבוה. וגם אז, אנו מחקים רק חלק מההתנהגויות, וגם לגבי אלה שאנחנו מחקים, אנחנו מקיימים בקרה על תוצאות החיקוי ומסיקים מסקנות.

[בתמונה: למידה מתוך צפייה בפעולות האחר. התמונה היא נחלת הכלל]

למידה באמצעות ויסות עצמי

זוהי למידה הנוגעת ליכולתו של הפרט לעצב בעצמו את התנהגותו, ולא רק להגיב לחיזוקי הסביבה, על פי הגישה ההתנהגותית (בר חיים, 2004, ע' 164).

[להרחבה בנושא 'למידה ההתנהגותית', לחצו כאן]

יכולת זו באה לידי ביטוי, למשל, במה שמכנה בנדורה, "הכוונה עצמית": יכולתם של אנשים ללמוד ולכוון את התנהגותם באמצעות הצבת מטרות אישיות, המבוססות על הערכה עצמית, ועל סטנדרטים פנימיים. בתהליך הוויסות העצמי, מחזק הפרט את עצמו באמצעות הערכה עצמית ותגמול. חיזוקים עצמיים מעניקים כוח וחשק להמשיך ולהשקיע מאמץ גם להבא. באופן דומה, הפרט יכול להעניש את עצמו (בר חיים, 2004, ע' 165-164).

לעתים, מנגנון הוויסות העצמי כה חזק, עד כי נוצר בקרב הפרט קונפליקט, בין ההערכה החיצונית להתנהגותו, לבין ההערכה העצמית. קונפליקט כזה עלול לנתק את התנהגותו ממערכת החיזוקים של הארגון (בר חיים, 2004, ע' 164).

ניתן לזהות בתהליך הויסות, שלושה תהליכי משנה (בר חיים, 2004, ע' 164):

  • בקרה עצמית: מספקת לעובד מידע לגבי האופן שהוא מבצע את משימותיו. מידע זה יכול להגיע ממשוב שהמשימה מספקת, או ממשוב של עמיתים וממונים;
  • הערכה עצמית: היא מנגנון שבו הפרט שופט את עצמו באמצעות השוואת מטרותיו עם הביצוע;
  • ותגובה עצמית: היא תגובה רגשית (חיובית, כמו שמחה וסיפוק; או שלילית, כמו כעס וייאוש), הצומחת מן ההערכה העצמית.

[בתמונה: הערכה עצמית... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Alexas_Fotos לאתר Pixabay]

למידה באמצעות מסוגלות עצמית או 'יעילות עצמית' (Self efficacy)

זוהי יכולתו של הפרט לבצע משימות בלתי מוכרות, ולהסתגל לשינויים. מסוגלות עצמית היא מעין ציפייה, המשפיעה על משאלותיו של הפרט ועל מטרותיו. התנהגותו מוכתבת, במידה רבה, על ידי האמונה ביכולותיו. אמונה זו מאפשרת לו להגדיר מטרות ספציפיות, ולנסות להתמודד עמן על פי ציפיותיו (בר חיים, 2004, ע' 164). 

לדוגמה: איש לא יפנה לעבודת כפיים, אם הוא תופס את עצמו כבעל "שתי ידיים שמאליות"... (בר חיים, 2004, ע' 164).

מסוגלות עצמית מתגבשת ומושפעת מארבעה מקורות (ויקיפדיה):

  1. התנסות בהשלמת משימות: התוצאות של התנסויות קודמות שביצע האדם משפיעות על תחושת המסוגלות שלו. התנסות בעבר שהסתיימה בהצלחה, מעלה את תחושת המסוגלות העצמית, ואילו כישלון קודם מפחית את תחושת המסוגלות.
  2. צפייה באחרים (למידה ממודל): כאשר האדם רואה אחרים מבצעים מטלה דומה בהצלחה, עולה תחושת המסוגלות שלו לבצע מטלה כזו בעצמו: "אם הוא יכול, אני בטח יכול"... . כל זאת בתנאי שהאדם מעריך את יכולותיו של האחר במשימות מסוג זה, כדומות לשלו. סוג שונה של צפייה באחרים הוא ההשפעה ארוכת הטווח של דמויות משמעותיות בחייו של הפרט (הורים, גננת, מורה, מפקד, מנהל, חבר)
  3. שכנוע מילולי: כאשר אדם אחר מנסה לשכנע את הפרט ומביע את דעתו כי לפרט יש יכולת גבוהה להצליח, תחושת המסוגלות העצמית של הפרט עולה. השכנוע המילולי יעיל רק כאשר האדם המשכנע הוא קרוב ומשמעותי עבור המשוכנע (למשל הורים), או כשהוא נתפס כבקיא בתחום של המטלה.
  4. עוררות רגשית: עוררות רגשית גבוהה, כגון תחושת מתח נפשי, גורמת לאדם לשינויים פיזיולוגיים של תחושת אי נוחות, שמורידה את תפיסת המסוגלות העצמית. לעומת זאת, תחושת רוגע תורמת ליצירת תחושת מסוגלות גבוהה.

לא קשה לנחש כי ניסיון עבר מוצלח, מודל מוצלח לחיקוי, תמיכה חברתית חזרה ועוררות של רגשות חיוביים, יביאו למסוגלות עצמית גבוהה בהתמודדות עם משימות לא מוכרות; ולהפך (בר חיים, 2004, עמ' 165-164): 

לעוררות הרגשית יש בעניין זה תפקיד חשוב: מתיחות נפשית, לחץ ושחיקה, עלולים להביא למסוגלות עצמית נמוכה (בר חיים, 2004, ע' 165): 

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי José Luís Agapito לאתר flickr]

[להרחבה בנושא מסוגלות עצמית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

קריאה