[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תורות הפעלה במשטרה (דוקטרינה), לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

האסטרטגיה המשטרתית של 'אפס סובלנות' (Zero Tolerance) מזוהה בטעות עם שיטות השיטור החביבות של השיטור הקהילתי, נוסח "חלונות שבורים". היא אמנם נובעת מפרשנות של השיטות הללו; אבל, היא ממש לא.

בפרק הקודם עסקנו ברפורמה הפרופסיונלית במשטרות האמריקניות, משנות השלושים ועד שנות השמונים של המאה העשרים. פרק זה יתמקד ברפורמה המשטרתית האחרונה במשטרות המערב, הרפורמה הקהילתית, שתחילתה ב - 1980 בקירוב. בשנים האחרונות, דומה שמיצתה את עצמה. בניגוד לרפורמות הקודמות, הצלחתה חלקית מאוד בלשון המעטה, והיא הצליחה להיקלט, כתפיסה מובילה בשיטור, רק בארצות ספורות, בעיקר בקנדה. דומה, שהצלחתה העיקרית הינה הצהרתית. מפקדי משטרה רבים טוענים, שהם מיישמים שיטור קהילתי, למרות שרק בודדים מבינים מהו שיטור קהילתי. אולי בגלל שהדבר מתקבל היטב בתקשורת ובציבור, ואולי בשל המימון הפדרלי שניתן למיישמי השיטה בארצות-הברית, ואם מחלקים כסף, הרי כולם עושים…

הרפורמה הקהילתית היא יציר כפיהם של חוקרי מערכת אכיפת החוק באקדמיה, תחום שטופח בעקביות על-ידי אנשי הרפורמה הפרופסיונלית. כמו זו, שאבה הרפורמה הקהילתית השראה מרפורמות בסביבה הארגונית שבה פעלה המשטרה - ממהפכות הניהול המתקדם בעולם המערבי ומעקרונותיהן. יחד עם זאת, היא שונה מהרפורמות הפרוגרסיבית והפרופסיונלית בכך, שהיא מבשרת שינוי בערכי היסוד של השיטור הממוסד, ומציגה מודל שונה לחלוטין לפעולת המשטרה.

מהו שיטור קהילתי? שאלה טובה. עיון בספרות העיונית והמחקרית מלמד, שרפורמה זו עמומה בתכניה הרבה יותר מהקודמות לה, וכי אפילו אין הסכמה בקרב החוקרים באשר להגדרה של שיטור קהילתי. ההגדרה הממצה ביותר היא, לטעמי, של הקרימינולוג הישראלי המפורסם, פרופסור מנחם אמיר, אשר הגדיר 'שיטור קהילתי' כפילוסופיה ומדיניות משטרתית, המכוונת כלפי שיתוף פעולה קבוע והמשכי עם הקהילה (קרי, עם התושבים ועם הארגונים המשרתים אותם), לשם התמודדות מושכלת עם הפשיעה ועם הפגיעה באיכות החיים ובתחושות הביטחון וההגנה של תושבים.

לשם המחשה של תפיסת תפקיד מוכוונת קהילה, כך הציג מפקד משטרה באדמונטון קנדה את התחנה שלו: הציבור למעלה, מפקד התחנה למטה, והחשובים ביותר הם שוטרי השטח, שמשרתים את האזרחים...

תפיסת העולם, העומדת מאחורי השיטור הקהילתי, דומה לתפיסת העולם של העבודה הסוציאלית. היא גורסת, כי ניתן וצריך לעצב מחדש את דמות הקהילה לכיוון של קהילה אידאלית, המקימה מחדש מנגנונים של שיטור טבעי, בסיוע ובהכוונה של המשטרה. יצוין, כי החידוש ברפורמה הקהילתית לא היה בתכנים, שכן, תכניות קהילתיות היו במשטרות קהילתיות רבות הרבה לפני כן, אולם הן לא גובשו מעולם לכלל אסטרטגיית שיטור כוללת. הרציונל של שיטור קהילתי הוא ניסיון לצעוד לאחור, לתקופה שקדמה למשטרת לונדון, ולשכנע את הקהילה, העוינת והאדישה, לקחת בחזרה חלק מן האחריות שהועברה אז למשטרה. זאת על רקע מצוקות המשטרה, באותה תקופה, והתחושות של אבדן הדרך, בעקבות הפשיעה הגואה.

מרכיב חשוב בשיטור הקהילתי היה השיטור ממוקד הבעיה 'Problem Oriented Policing', שפותח על-ידי הקרימינולוג האמריקני Herman Golstein, ב - 1990. גישה זו מזכירה מאוד מודלים של ניהול איכות, כמו 'ניהול לפי יעדים' 'Management By Objectives'. היא תופסת את השיטור כמכלול של בעיות, שצריך לפתור, כאשר מבחנה האמיתי של המשטרה הוא בהשגת הפתרונות הללו. חלק זה של השיטור הקהילתי הצליח הרבה יותר מההיבטים הקהילתיים, והוא מיושם, בצורות שונות, כמעט בכל משטרה מערבית.

מהו הרקע לעליית הרפורמה הקהילתית?

אחת הבעיות הגדולות שהרפורמה הפרופסיונלית, לא רק שלא פתרה אלא אף העמיקה, היו הבעיות שבין השוטר והקהילה. הגזענות והכוחניות, הטבועות במשטרות האמריקניות, מחד-גיסא ואימוצה של טכנולוגיה מתקדמת, מאידך-גיסא, יצרו ניכור גדל והולך בין המשטרה והקהילה. ניכור זה התמקד במיוחד במיעוט השחור, שתבע את כיבוד זכויותיו וחירויותיו. מול התביעות הגוברות האלה העצימה המשטרה  טכניקות עבודה, שכללו ניצול לרעה של זכויות היתר שניתנו לה, ושימוש לא מבוקר ולא הוגן בסמכויות המעצר והשימוש בכוח מופרז, הן ברחוב והן בתחנות המשטרה.

בשנות ה - 60 חל משבר גדול בחברה המערבית, בעיקר בארצות-הברית ובצרפת, שלווה בהפגנות קשות של סטודנטים. משבר זה נסב סביב שאלות פוליטיות (מלחמת וייטנאם) וחברתיות (תופעת 'ילדי הפרחים', התפשטות נגע הסמים וכדומה). המשטרה, שהתייצבה מול המפגינים, קצרה את הפרות הבאושים של התנתקותה מן הקהילה וצרכיה, וספגה חלק גדול מן העוינות.

לעוינות זו היה ביטוי גם במישור המשפטי, כאשר בית-המשפט העליון של ארצות-הברית, הליברלי מאוד בזמנו, יצא, בשנות הששים, בסדרת פסיקות, שחברו להצרת צעדיה של המשטרה. פסקי הדין הללו נקראים 'מהפכת סדר-הדין' (ה -‘Due Process Revolution’), והם החמירו מאוד את הפרוצדורות שעל המשטרה לנקוט. סדרות הטלוויזיה האמריקניות מביאות את דילמות ההתמודדות עם הלכות אלו בהרחבה, כמו החובה להקריא לכל חשוד את זכויותיו, החובה לתת יעוץ משפטי לכל עבריין, והעיקר - נושא קבילות הראיות: ההלכה שלפיה, ראיות, שהושגו שלא בדרך החוק, הן בבחינת 'פרי מורעל', ולא יהיו קבילות בבית המשפט.

המשטרות האמריקניות מצאו את עצמן, בין יום, ללא יכולת להמשיך ולהתמודד עם הפשיעה במודל הכוחני אותו הכירו. הגישות הליברליות של בתי המשפט יצרו תחושה, שאין כל טעם בהבאת העבריינים למשפט, כיוון שהם משתחררים חזרה לרחוב, והיחידים המפיקים מכך תועלת הם עורכי הדין שלהם. יד קשה, שננקטה נגד שוטרים שהפרו את החוק במטרה להיות אפקטיביים יותר ולהפליל עבריינים, הביאה להתפתחות של מה שנקרא אצלנו תסמונת של 'ראש קטן', ולחשש לנקוט יוזמות חדשות. התוצאה - המשטרות הללו איבדו את השליטה על הרחוב. איזורים שלמים הפכו לאזורים עברייניים, שהם מחוץ לתחום עבור אזרחים מהוגנים. שכונות שלמות ננטשו בערים הגדולות מפחד העבריינים. החלו להתפתח תיאוריות, תאורטיות ומקצועיות, בקרב אקדמאים ושוטרים, לפיהן, עליה בפשיעה בכרך הגדול היא בלתי נמנעת, והחלה להיווצר 'תעשיה' של שיטור ובטחון פרטיים[ii].

תחושת חוסר האונים המשטרתית הייתה הזרז להתפתחות תיאוריות שגרסו, שהמשטרה צריכה לשנות את פילוסופיית העבודה שלה על-מנת מענה להתפתחויות. בשנת 1982 התפרסם מאמר של שני אקדמאים אמריקניים James Wilson ו - George Kelling בשם "חלונות שבורים" - 'Broken Windows']iii]. מקובל לראות במאמר הזה את הבסיס לשיטת השיטור הקהילתי. המאמר מבקר את שיטת השיטור המסורתית, וגורס, כי הפחד מפשיעה הוא המוליך לעליה בשיעורי הפשיעה, וכי שכונות מוזנחות מהוות יעד להשתלטות של עבריינים. דווקא עבירות קטנות, כמו וונדליזם, הן היוצרות אקלים המוביל לפשיעה רצינית יותר. מכאן שהדרך להפחית פשיעה באופן משמעותי היא על-ידי מאבק בעבירות הקטנות ועל-ידי שינוי התנאים הסביבתיים שגורמים לפשיעה[iv]. כדי ליצור אפקט פסיכולוגי של בטחון, יש לפעול, ביחד עם הקהילה, למנוע הזנחה חיצונית, ולהקפיד על אכיפת עבירות קטנות: להקפיד על טיפוח, לתקן מידית חלונות שבורים וסימני הזנחה אחרים, למנוע משיכורים ומסוממים להתגולל ברחובות וכדומה.

אנסה להמחיש תיאוריה זו עבורכם בדוגמה מתחום השונה מן השיטור, ויחד עם זאת, במידות מסוימות כל כך דומה לו - תחום הניקיון בערים. דמו בנפשכם שתי מחלקות ניקיון בשתי ערים שונות:

לעיר האחת מחלקת ניקיון גדולה מאוד והעבודה רבה. אם תשאלו את העומד בראשה מה יעוד מחלקתו, יאמר לכם, שתפקידו "לנקות זבל". ובאמת, אנשים יוצאים ונכנסים כאחוזי תזזית. משקיעים ימים ולילות בניקוי זבל. הקירות מלאים בתעודות הוקרה על עבודה מעל ומעבר ומסירות ללא גבול. ולמרות ההשקעה - ראו זה פלא. ככל שינקו יותר כך ירבה הזבל ויפרוץ, והעיר, למרות מסירות עובדיה, מלוכלכת ומוזנחת. אם תשאלו את הממונה לפשר הדבר ייאנח ויספר לכם על מחסור כרוני בכוח אדם ועל עבודה שלעולם לא נגמרת.

לעיר השניה, לעומת זאת, מחלקת ניקיון קטנה, ויש זמן לעצור ולחשוב. אם תשאלו את העומד בראשה מה יעוד מחלקתו יאמר לכם, בניגוד לקודמו, שתפקידו לשמור על עירו נקייה. מבנה המחלקה קטן ונעים. על הקיר תלויות תמונות נוף ולא תעודות הוקרה. והעיר - בוהקת בניקיונה. ואם תקשו ותשאלו את הממונה, הכיצד הוא מסתדר עם צוות כה מצומצם, ישתומם וישיב: "מצומצם? הרי כל תושבי העיר עובדים אצלי"…

מה ההסבר לכך? ההסבר נעוץ בכך, שהגדרת הייעוד והמדד להצלחה קובעים את אופן הפעולה, את סוג האנשים ואת תרבות העבודה שלהם. כאשר אנשים נמדדים בניקוי זבל, הם יעדיפו תמיד שיהיה זבל לנקות. כאשר המדד הוא ניקיון העיר, האנשים נמדדים לא על העבודה אלא על התוצאה.

כך גם השוטרים. קצין מודיעין שיתייצב לסיכום השנתי וידווח, כי כמות הסמים שנתפסו קטנה מהשנה שעברה, כי קטנו רמות השימוש והסחר בסמים, או קצין התנועה שידווח, שקטנה רמת האכיפה, כיוון שהנהגים בעיר השתפרו לעין שיעור, יראה מגוחך בעיני מפקדיו וחבריו. הצורך לעשות עוד ועוד נהפך מאמצעי למטרה עצמה. כשם שהדיג יעדיף לדוג באיזור בו מרובים הדגים, הרצון לתפוס עוד מותנה בכך שגם הפעילות הפלילית תהיה רבה. המטרה נשכחת בדרך…

כך, בעוד השוטרים ה"רגילים" יראו את עיקר תפקידם כ'לתפוס עבריינים', יצהירו מפקדים 'קהילתיים' כי תפקידם לדאוג לכך 'שלא תהיה עבריינות'! הבדל קטן לכאורה, אבל מהותי מאוד. אחד האמצעים לכך הינו חוסר סבלנות מוחלט (Zero Tolerance) כלפי ביצוע עבירות קלות, כחמורות.

מפקדים, שאימצו את הרפורמה הקהילתית, עשו זאת משתי סיבות עיקריות - אידיאולוגית או פרקטית (או שתיהן גם יחד).

'ההיבט האידיאולוגי' לקוח בעיקרו מהתפיסה העסקית, המתמקדת בלקוח. לפי היבט זה, יש להעמיד את האזרח במוקד הפעילות המשטרתית[v]. נסיבות היווצרות גישה זו נעוצות בעליית חשיבותו של הפרט בחברה המודרנית. בתחילת המאה, היתה התפיסה הניהולית השלטת מבוססת על 'גישה יצרנית'. היצרן הוא שקבע מה ליצר בהתאם ליוזמותיו, נטיותיו, הפילוסופיה שבה דגל, שיקולי עלות וכדומה. הצרכן לא הווה גורם בשיקולי היצרן, כיוון שהיה חסר כוח (או חסר ידע בנוגע לקיומן של אפשרויות אחרות, טובות יותר). ידועה אמרתו של הנרי פורד, שמהנדסיו ניסו להשפיע עליו לצבוע את המכוניות הפופולאריות "פורד T", שייצר, בצבעים שונים ולא רק בשחור: אני מוכן לכל צבע, ענה פורד, בתנאי שיהיה שחור…

עליית כוחו של הצרכן הביאה להתפתחות תיאוריה שונה לחלוטין, המבוססת על 'גישה שיווקית'. על-פי גישה זו, הדחף ליצר בא מהשוק ולא מהיצרן. היצרן הוא משרתו של הלקוח ומייצר עבורו. נטיות היצרן אינן העיקר. יצור מבוסס על בדיקה של רצון הלקוחות. הדוגמא הקלאסית היא ההשתלטות היפנית על שוק הרכב בארצות-הברית בתחילת שנות ה - 90. בעוד שבארצות הברית נהגו ענקי הרכב לשלם הון לבוגרים מצטיינים של אוניברסיטאות יוקרה, על מנת שיעסקו בתכנון דגמי הרכב החדשים, ויחליטו מה טוב עבור הצרכנים שלהם, השתיתו החברות היפניות את פיתוח המודלים שלהן על חקר מעמיק של רצון הצרכנים (חלונות חשמליים, חימום כיסאות ועוד שינויים שהפכו היום מרכיב אלמנטרי בכל רכב). התוצאה ידועה[vi].

אם נתרגם את כל זה לעולם המשטרה, היא נדרשת, לפי גישה זו, להתחיל לעסוק במה שהאזרחים רואים כחשוב, ולא באותם דברים הנראים חשובים בעיניה. הדבר נכון בדברים המהותיים, אך גם בדברים פשוטים לכאורה. לדוגמא, עד אמצע שנות התשעים של המאה העשרים, אנשים הפונים למשטרת-ישראל נדרשו 'לנווט' בין המשרדים, על מנת לטפל בתחומים שונים: קבלת נשק לטיולים היה בידי אנשי הניהול של התחנה. דו"חות תנועה בידי אנשי התנועה. תעודות יושר היו באחריות מזכירת המפקד. אבידות ומציאות בידי אנשי הסיור, החקירות לסוגיהן, כל סוג בידי חוליה אחרת. וההתמצאות ביניהם - בלתי אפשרית ממש.

המעבר ל'גישה השיווקית' בוצע, כאשר החלו במשטרה להתחשב ברצונו של האזרח, לרכז את מכלול התחומים תחת קורת גג אחת ולקבל טיפול מהיר ויעיל, על-מנת לקצר את שהייתו בתחנה, ככל שניתן. וגם כאשר הבינו אנשי משטרה את הרצונות האלה, עיקר ההתנגדויות התמקדו ביכולת להסתגל לכך, שיש לחלק את תחומי האחריות אחרת, ולהפקיד תחומים שהיו קודם בידי משרד אחד, תחת אחריות משרד אחר.

'ההיבט הפרקטי' גורס, כי כיוון שאין למשטרה שליטה על גורמי הפשיעה, היא חייבת להשתמש בקהילה ובמוסדותיה כמנוף להשגת יעדיה. אמירה זו מכילה בתוכה שני אתגרים שונים: העבודה המשותפת, הכלל מערכתית, עם יתר הארגונים הפועלים בקהילה (תחום שעוד נתייחס אליו בהמשך הקורס), ושילוב הקהילה עצמה בפעולות לשמירת איכות חייה, שהוא האתגר הקשה ביותר לביצוע. לדוגמא, באוגוסט 1998, על רקע התקפות קשות על תפקוד המשטרה ומצב הפשיעה הגואה, פתח השר לביטחון פנים, דאז, אביגדור קהלני, בקמפיין תקשורתי, בכוונה לגרום לאזרחים לקחת אחריות על ביטחונם האישי ועל ביטחון שכונותיהם. במסגרת הקמפיין אף הצטלם קהלני עם הבדרן דודו טופז, במהלך משמרת במשמר האזרחי. קמפיין זה זכה לתגובות לגלגניות, הן בתקשורת והן בקרב קציני משטרה, שראו בכך מעין התנערות מאחריות, והשלכתה על כתפי האזרחים[vii]. דוגמא לכך היא כותרת המשנה של מאמר בידיעות אחרונות:

ידה של המשטרה הולכת ומתקצרת ואת החלל ממלאים שירותים בתשלום. חברות פרטיות מחליפות את המשטרה אפילו בשמירה על הבתים של שרי הממשלה. חוקרים פרטיים מפענחים מקרי אונס, רצח והונאה שהמשטרה נכשלה בפיצוחם, קהלני מטיל על האזרחים את האחריות לביטחונם האישי וקציני משטרה מתריעים: אנחנו על סף אנרכיה[viii].

חשוב לציין, כי הרפורמה הקהילתית גרמה להתנגדות רבה וחריפה בתוך המשטרה. מחקרים מלמדים על איבה ויחסים בעייתיים בין שוטרים 'קהילתיים' ושוטרים 'רגילים'. התנגדות פנימית זו הביאה להכשלה מכוונת מבפנים של הרפורמה במשטרות רבות.

התנופה שאפיינה את השיטור הקהילתי בתחילת דרכו החלה דועכת. במשטרות רבות (וגם אצלנו), הפך השיטור הקהילתי, מאסטרטגיה מובילה לתחום עיסוק נוסף מחד-גיסא, ולעיסוק בניהול איכות, מאידך גיסא, תוך דגש על מודלים המגבירים את הריכוזיות והשליטה של הפיקוד.

מה ניתן ללמוד מן הרפורמה הקהילתית?

למדנו, כי הכישלון היחסי של השיטור הקהיתי מעיד על כך, שמהפיכת השיטור המקצועי, הממוסד אינה הפיכה עוד. כפי שהזכרנו כבר בפרקים הקודמים, אזרחים תופסים את זכותם להגנה כאחת המחויבויות הבסיסיות של השלטון, ואין להם כל אינטרס להקל עליו את נטל האחריות.

למדנו עוד, כי המשבר בתפקוד המשטרות נבע, בין היתר, משלילת סמכויות על-ידי המחוקק, לאחר שנוצלו לרעה לאורך זמן. מעניין לראות את הקשר שבין איכות המשטרה ומעמדה בציבור, לבין הגבלתה בחקיקה על-ידי בתי המשפט. בארצות-הברית, שבה רמת הסטייה המשטרתית גבוהה ביותר, הטילו בתי המשפט על המשטרה עניבת חנק חוקית, על מנת לשמור את הארגון הסורר הזה בתלם. תהליך זה מתקיים, בשנים האחרונות גם אצלנו. בעקבות ניצול לרעה מתמשך של סמכויותיה, קיצץ בית-המשפט, בעשור האחרון, בסמכויות המעצר של המשטרה, ותהליך זה לא בהכרח מיצה את עצמו.

הסתבר לנו, כי משטרה אינה יכולה לתפקד ללא לגיטימציה ציבורית, והיא נדחפת לשינוי בעקבות מצבים כאלה.

כיוון שהשיטור הקהילתי אינו רפורמה ניהולית או טכנולוגית, אלא מהפכה בתפיסות היסוד של המשטרה, הרבה מן התורה הקהילתית נותרה מעורפלת, וניתנת להרבה יותר מפרשנות אחת. לדוגמא, מהי קהילה? מה פירוש המונחים 'שיתוף' או 'מעורבות'? האם בכלל ניתן להפעיל את הציבור? האם ניתן להפעיל כל ציבור? מי מייצג את הקהילה? האם בכלל רצוי שהמשטרה תתערב בחיי הקהילה או שהדבר מסכן אותה בפוליטיזציה? האם העיסוקים הקהילתיים לא פוגעים בעיסוקה ה'אמיתי', לכאורה, של המשטרה - אכיפת החוק? ולבסוף, האם המשטרה אמנם אמיתית בכוונותיה, או שהיא רק מבקשת לייעל את עבודתה ולשפר את תפקודה על חשבון האזרחים, כחלופה לצמצום במשאבים ולחוסר נגישות לתחומים מסוימים [9].

מה פשר האיבה הרבה כל כך שבה נתקל השיטור הקהילתי בתוך המשטרה? ניתן לייחס אותה לשלוש סיבות עיקריות:

האחת - יש ברפורמה זו ערעור על הנחות הבסיס של משטרת לונדון, לפיה האחריות על הסדר והביטחון היא בידי סגל שוטרים סדיר, קבוע. לכן, העברת תפקידים לקהילה יצרה איום על השוטרים.

השניhה - הרפורמה יצרה מהפך בעמדות הכוח במשטרה. במשטרה "אכיפתית" רגילה, עמדות הכוח הבכירות, ועימם עיקר עוגת כוח האדם והמשאבים הופנו למודיעין ולחקירות. הרפורמה הקהילתית איימה להפוך את הקערה ולשנות את ההיררכיה לטובת הסיור והשוטרים הקהילתיים. לא פלא, שעיקר המתנגדים לשיטה הקהילתית באו משורות המודיעין והחקירות.

השלישית - השיטור הקהילתי יצר בעיות של זהות תפקיד. שוטרים קהילתיים נתפסו כ"עובדים סוציאליים במדים", שונים מאוד מדימוי "השוטר הלוחם בפשע" המקובל על השוטרים.

תמיכה באסטרטגיה של השיטור הקהילתי היתה קשה ביותר למפקדים רבים, כיוון שהיא יצרה מודל חדש של שוטר. עצמאי בשטח, 'ראש גדול' ומטבע הדברים גם נתון פחות לשליטה ולפיקוח אפקטיביים. לכן, בשל החשש, המוצדק כשלעצמו, מסטייה משטרתית, עליו עמדנו כבר בהרצאות הקודמות, מפקדים רבים שמחו להמיר את השיטור הקהילתי במודלים של ניהול מתקדם, שחיזקו מחדש את השליטה, שהתרופפה. יתרה מכך. בעוד שרוב האלמנטים הקהילתיים דעכו, עם הזמן, זכתה השיטה של שיטור ממוקד בבעיה לפריחה, אפילו במשטרות שהתנגדו לשיטור קהילתי, כיוון שהיא מחזקת בדיוק את הנקודות החלשות אצל מפקדי משטרה - הפיקוח והבקרה בזמן אמת על עבודת השוטרים.

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תורות הפעלה במשטרה (דוקטרינה), לחצו כאן]

מקורות לפרק החמישי

• א.  Goldstein Herman (1994), Problem-Oriented Policing, University of Wisconsin-Madison,  McGraw-Hill.
• ב.  אמיר מנחם (2001), השיטור הקהילתי בישראל ובעולם: סקירת ספרות, מדינת-ישראל, המשרד לביטחון הפנים, לשכת המדען הראשי, האוניברסיטה העברית, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, ירושלים.
• ג.  Wilson James Q., Kelling George. (1982), Broken Windows, Atlantic Monthly, p. 29-38.
• ד.  שלו אורית, יחזקאלי פנחס, (1997), שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי סוגיות עקרוניות, משטרה וחברה, גיליון מס' 1, משטרת-ישראל, היחידה לשיטור קהילתי, ירושלים, עמ' 66-105.
• ה. U.S. Department of Justice (1992), Operation Weed and Seed Implementation Manual..
• ו.   יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1995), הפרט מול המשטרה - למה לא מבינים אותנו?, מנהלים משטרה, גיליון 4, עמ' 17-21.
• ז.  גילת מרדכי (1998), הדחלילים של קהלני, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 14/8/98, עמ' 19.
• ח.  רינגל-הופמן אריאלה (1998), משטרה אפורה, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 14/8/98, עמ' 20-21.
• ט. ראה אמיר מנחם (2001) לעיל.
• י. [ Goldstein Herman (1994), Problem-Oriented Policing, University of Wisconsin-Madison,  McGraw-Hill.
• [ii]  אמיר מנחם (2001), השיטור הקהילתי בישראל ובעולם: סקירת ספרות, מדינת-ישראל, המשרד לבטחון הפנים, לשכת המדען הראשי, האוניברסיטה העברית, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, ירושלים.
• [iii]    Wilson James Q., Kelling George. (1982), Broken Windows, Atlantic Monthly, p. 29-38.
• [iv]  שלו אורית, יחזקאלי פנחס, (1997), שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי סוגיות עקרוניות, משטרה וחברה, גיליון מס' 1, משטרת-ישראל, היחידה לשיטור קהילתי, ירושלים, עמ' 66-105.
• [v] U.S. Department of Justice (1992), Operation Weed and Seed Implementation Manual.
• [vi]   יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1995), הפרט מול המשטרה - למה לא מבינים אותנו?, מנהלים משטרה, גיליון 4, עמ' 17-21.
• [vii]   גילת מרדכי (1998), הדחלילים של קהלני, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 14/8/98, עמ' 19.
• [viii]  רינגל-הופמן אריאלה (1998), משטרה אפורה, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 14/8/98, עמ' 20-21.
• [9]    ראה אמיר מנחם (2001) לעיל.