[דף השער של האתר DeviantArt: הצילום של האמן, Valendale - המתאר גרפיטי על רכב משטרה - מביע את מה שרבים כל כך חושבים בארצות הברית (וביתר המדינות הדמוקרטיות): שהמשטרה נועדה אכן לשרת ולהגן, אבל רק על המעמד השליט, על בעלי העוצמה...]

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

בחמשת הפרקים האחרונים סקרנו את התפתחות המשטרה המודרנית בהיבט היסטורי, כבסיס להבנת הדילמות בעבודת המשטרה. עסקנו בחמש תקופות עיקריות:

• שלב השיטור הלא-מקצועי, עד הקמת משטרת לונדון, ב - 1829.
• 1829 - נקודת המפנה: הקמת משטרת לונדון ופתיחת עידן השיטור המקצועי, הממוסד.
• התפתחות השיטור בארצות-הברית והרפורמה הפרוגרסיבית - בין 1930-1829.
• התקופה ה"פרופסיונלית" - בין 1980-1930.
• והשלב ה"קהילתי", מ - 1980 ואילך.

ייתכן מאוד, כי ניתן, החל מה - 11 בספטמבר 2001 להוסיף תקופה חדשה. השלכות התקפת הטרור על ארצות-הברית משפיעות כבר היום על משטרות בעולם המערבי. ניתן לראות תופעות של חיזוק המוטיבים הצבאיים, והכנסת תחום בטחון הפנים כתחום עיסוק משטרתי רגיל, מצב שמשטרת ישראל מתמודדת איתו מאז קיבלה את האחריות על בטחון הפנים ב - 1974. תנועת המטוטלת שינתה שוב את כיוונה (ראו תמונה משמאל; תמונה חופשית שהועלתה על ידי John Morgan לאתר flickr]. לאחר שמשנות הששים פעל תהליך של הגברת החירות האישית על חשבון הגבלת סמכויות המשטרה ויכולתה לייצר סדר ובטחון, בוחרות היום חברות דמוקרטיות להגביר את הסדר והביטחון על-ידי העצמת סמכויות המשטרה. את המחיר משלמים האזרחים, בהגבלה נוספת של חירויותיהם, , בינתיים מרצון.

ברצוני להקדיש פרק זה לאחד התחומים, שלמרבה ההפתעה לא התגבש די צרכו במהלך ההיסטוריה של המשטרה. לשאלה מהם בעצם ייעוד המשטרה, מטרותיה ותפקידיה בפועל. לכאורה, שאלה מוזרה. האם יכול ארגון להתקיים ללא ייעוד מוגדר ומוסכם? עובדה היא שכן. אבל, בואו ונשמור את הפתרונות לשאלה זו להמשך הפרק.

קיימות שלוש גישות בסיסיות להבנת המשמעות החברתית של המשטרה ולהבנת יעודה בחברה:   הגישה הראשונה והדומיננטית במדעי המשטרה היא "גישת הסדר החברתי". לפי גישה זו, ייעודה של המשטרה להשליט סדר חברתי, ולשמור על השקט ושלוות החיים (מה שנקרא בלעז, 'Keeping-Peace'). שהרי, המשטרה צמחה כתגובה לבעיות חמורות של אי-סדר חברתי, כתוצאה מתהליכי עיור ותיעוש מואצים, וזה היה הרציונל שעמד מאחורי הקמת משטרת לונדון. שמירה על הסדר החברתי נעשית בעזרת שלושה תחומי פעילות עיקריים:

• שמירה על הסדר הציבורי;
• אכיפת חוק;
• ומניעה.
• מאז ה - 11 בספטמבר 2001 ניתן, כאמור, להוסיף תחום חדש של פעילות, והוא: השמירה על בטחון הפנים.

תחום השמירה על הסדר הציבורי נחשב לאחד התפקידים החשובים ביותר של המשטרה, אם לא החשוב שבהם. שכן, ללא סדר ציבורי, לא ניתן יהיה לקיים אורח חיים סדיר בחברה בעייתית וסבוכה כשלנו. על כן, אין להתפלא, למשל, שהצילומים הראשונים של המשטרה הפלסטינית ה'כחולה', עם מיסוד הרשות הפלסטינית, היו דווקא בעת אימון לפיזור הפגנות (עם האלות והקסדות). היתה בכך אמירה, שקיים כוח שלטוני, שמתכוון לשמור על הסדר הציבורי.

המושג 'סדר' -  'Order' אינו מוגדר דיו, ותפקידי הסדר הציבורי מורכבים הרבה יותר מאשר תפקידים אחרים של המשטרה, כמו אכיפת החוק למשל. זאת כיוון, שרוב העבירות מוגדרות בבירור, אבל סדר הוא מושג מאד בעייתי. אי-סדר משמעותו חילוקי דעות לגבי נורמות מסוימות. לכן, קשה כל כך להגדיר ולהתערב. במצבים כאלה, רמת אי-הוודאות, שבפניה עומד השוטר, גבוהה הרבה יותר. העמימות הזו תורמת למצב, שבו הפרות קשות של סדר ציבורי הן, בדרך כלל העילה להקמת ועדות חקירה ולפיטורי מפקדי משטרה.

הדוגמה הבולטת ביותר בישראל היא אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, והשפעות מסקנות וועדת אור, שהוקמה בעקבותיהם, על המשטרה. בזמן כתיבת שורות אלה, טרם הוגשו מסקנות הוועדה, אולם מכתבי האזהרה ששיגרה הוועדה כללו, בין היתר, את מפקד המחוז הצפוני, המפכ"ל, השר הממונה ואפילו את ראש הממשלה .

דוגמה בולטת אחרת היא, למשל, המחיר האישי והציבורי, ששילמו קציני משטרה על הכישלון המשטרתי באירועי פסטיבל ערד, שבו נהרגו שלושה בני נוער. מפקד מרחב הנגב דאז, תת-ניצב יוסי אבני סיים את תפקידו בעקבות הפרשה, ונדון בבית-המשפט לשישה חודשי מאסר בפועל. קצין נוסף נשפט למאסר . דוגמה נוספת היא אירוע הירי על פלסטינים, בעקבות הפרות סדר בהר-הבית, ב - 8 באוקטובר 1990, במהלכו נהרגו עשרות ערבים ו - 140 מהם נפצעו. גם 9 מתפללים יהודים נפצעו באיזור הכותל. האירוע גרר שבוע של הפרות סדר בכל הארץ, והביא במהלכן לרצח נהג מונית על רקע לאומני. בעקבות האירועים מינה ראש הממשלה וועדת חקירה בראשות האלוף במיל' צבי זמיר . כתוצאה ממסקנות הוועדה, הופסק שירותו של מפקד מחוז ירושלים דאז, ניצב רחמים קונפורט (ראו תמונה למטה), ועורער מאוד מעמדו של המפכ"ל, דאז, יעקב טרנר.

דוגמה מחו"ל היא הדחת שלושה קצינים בכירים באיטליה, ביניהם סגן המפכ"ל האיטלקי, מפקד משטרת גנואה ומפקד היחידה למלחמה בטרור. הם הודחו בעקבות מסקנות דו"ח החקירה של צוות משרד הפנים האיטלקי, על אלימות המשטרה כלפי המפגינים נגד תהליך הגלובליזציה, במהלך ועידת ה - ג'י 8, באוגוסט 2001 בגנואה. במהלך ההפגנות נורה ונהרג אחד המפגינים . כאשר עולה הפשיעה, גם אם עליה זו גוררת ביקורת קשה על המשטרה ועל העומד בראשה, לא ישפיע הדבר, בדרך-כלל, על מעמד המפקד המשטרתי. אולם, בכישלון בתחום הסדר הציבורי ישלם, בדרך-כלל המפקד מחיר אישי וציבורי.

[בתמונה: ניצב רחמים קונפורט. מקור התמונה: פייסבוק. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

תחום אכיפת החוק הינו מרכיב חשוב נוסף בשמירה על הסדר הציבורי. תחום זה הפך דומיננטי בעבודת המשטרה ובדימוי העצמי של השוטרים מאז הרפורמה הפרופסיונלית. החלק המרכזי והמוכר ביותר מתוך מכלול תחומי אכיפת החוק הוא כמובן במאבק בפשע. במהלך ההתפתחות ההיסטורית של השיטור, התבססה לה התפיסה, בין המשטרות המערביות (ומשטרת ישראל בתוכן), לפיה, המשטרה הינה סוכנות למלחמה בפשיעה. זוהי תפיסה הגורסת, כי המשטרה היא מעין צבא, המגן על החברה מפני האויב מבפנים . עוד נקדיש הרבה לתחום זה, כאשר נעסוק בתרבות הארגונית של השוטרים.

התחום השלישי שבו פועלת המשטרה לשמירת הסדר החברתי הוא תחום המניעה וההרתעה. כזכור מן הפרקים הקודמים, זה התפקיד הראשוני של המשטרה הממוסדת בלונדון, ועד היום יש הרואים בו את האלמנט החשוב ביותר בגישת הסדר החברתי. היטיב לבטא זאת המפכ"ל לשעבר אסף חפץ: היכולת של חברה להשיג איכות חיים, בעזרת כוח שיטור קטן יחסית, בנויה על ההנחה, שלרובה המכריע של האוכלוסיה הוויה שאינה עבריינית. התמקדות המשטרה חייבת להיות דווקא באחוז זה של 'לא עבריינים'. שכן, המשטרה אינה בנויה לתת מענה אפקטיבי לכל האוכלוסיה העבריינית. היא אינה מסוגלת לחסום עבריין בעת פעולתו, או לבלום תופעות שמקורן חברתי, פוליטי, אורבני וכדומה. על כן, היא חייבת לספק הרתעה. הרתעה זו, היא שתחזיק את האחוז הגדול של 'חסרי ההוויה העבריינית', בצד שומרי החוק. היא מושגת בעצם העובדה שהמשטרה לוכדת חלק ממבצעי העבירות ונותנת לכך הד תקשורתי.  עד כאן "גישת הסדר החברתי" להבנת המשמעות החברתית של המשטרה ולהבנת יעודה בחברה.

הגישה השנייה מכונה "הגישה ההרואית". מקורה של גישה זו בטיעון האנגלי, שהמשטרה, בגלל שהיא הסוכנות המרכזית של הסמכות והסדר החברתי, תורמת לקידום ההתפתחות התרבותית, דרך סוג היחסים שהיא מפתחת כלפי האזרחים. גישה זו נתפסת במקומותינו כנאיבית משהו, אבל, כזו היתה משטרת לונדון. זו גם אחת הסיבות לכך, שמשטרת לונדון תוכננה לפעול ללא נשק חם, ושרוב שוטרי בריטניה בוחרים לפעול כך גם היום. גם השיטור הקהילתי נולד כחלק מגישה זו, מתוך אמונה, שהמשטרה יכולה לעצב מחדש את הקהילה שבה היא מתפקדת.

אחד ממפקדי המשטרה הקהילתיים, המיוחדים במינם בארצות-הברית (שהוא, אגב, גם אפרו-אמריקני ויהודי במוצאו), צ'יף ראובן גרינברג מצ'רלסטון, דרום קרוליינה, הצליח להפחית באופן דרסטי את האלימות והפשיעה האחרת בעירו. גרינברג טען, כי כאשר המשטרה אינה אלימה מגיב הרחוב בהתאמה. לאחר שצייד את שוטריו באקדחי קולט ישנים, מפחידים למראה, אולם כבדים וקשים לתפעול, גרינברג התגאה בכך, שבשמונה שנות כהונתו הראשונות נורה רק אדם אחד למוות על-ידי המשטרה. באירוע זה בוקרה המשטרה בתקשורת על שאיחרה לירות ולהרוג, וגרינברג הטיף לשוטריו, כי זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שהמשטרה פעלה נכון. על המשטרה לירות רק לאחר שיהיה ברור, לא רק לשוטרים, אלא גם לאזרחים, שהיו באירוע, שאין מנוס מכך .

הגישה השלישית, להבנת המשמעות החברתית של המשטרה ולהבנת יעודה בחברה, היא הגישה המרקסיסטית, הטוענת, כי המשטרה נוצרה למען אליטות ומשרתת עד היום אליטות כאלה. היא לא שומרת על סדר בעשירון העליון, אלא בשבילו. ובאמת, למדנו מן הסקירה ההיסטורית, כי המשטרה מייצגת את הסטטוס-קוו ושומרת עליו. יש זהות בין האינטרסים שלה לאלה של קבוצת הרוב, ובדרך-כלל היא איננה מעוניינת באלו של קבוצות המיעוט.

[בתמונה: שוטר לבן נוטל טביעות אצבע מרוזה פארקס - פעילה שחורה בתנועה האמריקנית לזכויות האזרח - לאחר מעצרה בשנת 1955, כיוון שסרבה לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן. מעצר זה הוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג, לחרם האוטובוסים של מונטגומרי, בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה; התמונה של ספריית הקונגרס האמריקני]

קיימות גם פונקציות סמויות לגבי המשמעות החברתית של המשטרה בחברה:

למשל, עסקנו בכך, שלמשטרה היה גם תפקיד חברתי במוביליות החברתית, בכך שהיא פתחה את שורותיה למעמד העובד, כאשר במקומות אחרים לא ניתנה אפשרות כזו. תפקיד זה מאפיין משטרות במדינות קולטות הגירה, והוא קיים גם אצלנו. במשך כל השנים שרתו במשטרה עולים: פעם, פתחה משטרת-ישראל את שורותיה בפני עולי מרוקו. היום היא עושה זאת בפני עולי רוסיה ואתיופיה.

בנוסף, יש למשטרה גם תפקיד סימבולי: השוטרים, באופן שבו הם ממלאים את המשימות שלהם, הם הביטוי המוחשי של החוק ושל עקרונות חברתיים חשובים. ללא המשטרה היה החוק ערטילאי ומופשט.

תפקיד בלתי פורמלי אחר של המשטרה, הוא להשתמש בה כ"שעיר לעזאזל" במקרים של שערוריות ציבוריות, בתקווה שהדבר ירגיע את הרוחות. כך למשל, פוטר מפקד משטרת שיקגו בנובמבר 2015, על רקע גל מחאות בעקבות פרסום סרטון וידאו שבו יורה שוטר לבן במפגין שחור:

תופעות דומות היו גם בישראל, כאשר החליט ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, על הקמת ועדת חקירה ממלכתית "לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000". הוועדה נקטה, בין היתר, בסנקציות לגבי השר לביטחון הפנים והמפכ"ל, והביאה לסיום תפקידו של מפקד מחוז הצפון במשטרה, ניצב אליק רון. על כך אמר רון: "מפקד משטרה, שאיננו יודע, שבערבו של יום הוא יוותר לבדו לצד הדרך, או שהוא רפה שכל, או שהוא משקר לעצמו..."!

[הצילום המקורי: משטרת ישראל]

בתחילת הפרק שאלנו, כיצד יכולה המשטרה להתקיים ללא ייעוד מוגדר ומוסכם. אחת הסיבות לכך היא, שקיימים סתירות וניגודי תפקיד רבים בתוך מכלול התפקידים המשטרתיים, עד כי בלתי אפשרי להגדיר יעוד מוסכם. לא פחות מהסתירות והניגודים,

קיימות גם ציפיות סותרות של הציבור מן המשטרה. אותם אנשים, בזמנים שונים, יכולים לדרוש מהמשטרה דרישות שונות. דוגמאות לא חסרות: הבה ונניח, שילדינו לומדים בקרבת כביש, שבו חוטאים נהגים רבים בנהיגה מהירה, ואף היו בו מקרים רבים של כמעט תאונה, או, חלילה אף תאונה ממש. ברור לגמרי, שהיינו מקימים קול זעקה על החידלון המשטרתי, ודורשים בתוקף הצבת מארבים משטרתיים, ומיד, ללכידת הנהגים המתפרעים. אולם, מה קורה לנו אם, ביום מסוים, מיהרנו להסיע את הילד לבית הספר… ונפלנו באותה מלכודת משטרתית? מי מאיתנו היה מברך את המשטרה על פעילותה הנמרצת לביטחון הילדים? סביר להניח, שהיינו מטיפים לשוטרים לגבי אותם תפקידים, חשובים הרבה יותר, שהם מזניחים בעמדם באותו רחוב, רק כדי להציק לאזרחים טובים כמונו…

דוגמה מרתקת ניתן להביא מהמהומות במגזר הערבי, בעקבות מלחמת הטרור נגד הרשות הפלסטינית. את דעותיהם של בני המגזר הערבי על תפקוד המשטרה מיותר להזכיר. אולם, הופתענו לקרוא, בכתבה במוסף השבת של מעריב, ביקורת על תפקוד המשטרה מכיוון שונה לחלוטין. הכתבה מצטטת ערבי, תושב נצרת, שצפה בהרס בית הדואר מול ביתו, וקובל על כך שהשוטרים הגיעו רק לאחר שההרס הושלם : ... (השוטרים) ירדו עם מקלות, בלי רובים, תפסו את הילדים והרביצו להם. למה השוטרים לא ירדו לפני כן? אלה שבאו לנצרת כדי להפגין ולהתפרע, צריכים לתפוס אותם, ולהרביץ להם. לא לתת להם עונשים של שנה בכלא, כמו שנוהגים לעשות, אלא לקחת אותם ולגרש אותם למדינה אחרת, אולי ללבנון, ששם הם ילמדו מה זו אזרחות. לא פחות…   קיימים גם חילוקי דעות בסיסיים יותר באשר לחלוקת הזמן והאמצעים המשטרתיים. יש מגזרים הדורשים שירותים קהילתיים, יש כאלה הדורשים מאמץ מוגבר בתחומי בטחון הפנים, ויש הדורשים לחימה בפשיעה. איך יכולה המשטרה לקבוע סדרי עדיפות במצב כזה? איך ניגודים אלה באים לידי ביטוי בפועל?

הדוגמה הטובה ביותר בתחום זה הוא סיפור סדרי העדיפות המשתנים, שנכפו על משטרת ישראל, מתחילת תקופת הפיגועים שבאמצע שנות התשעים ועד היום: 'תקופת האוטובוסים המתפוצצים', בשנים 1994-96, יצרה צורך דחוף לתגבר את בולטות השוטרים בשטח,  על מנת לשפר את תחושת הביטחון של התושבים. לשם כך נאלץ המפכ"ל דאז, אסף חפץ, לנטרל חלקים גדולים ממערכי החקירות והמודיעין, והפעיל אותם בתפקידי בולטות וביטחון פנים. הקטנת הכוח המתמודד עם הפשיעה, בתקופה מואצת של שינויים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים, ובזמן היווצרות הישות הפלסטינית העצמאית, הביאה לעלייה דרמטית בפשיעה ובפחד מפשיעה. כאשר חלפה תקופת הפיגועים ועלתה האופטימיות המדינית, התפנו התקשורת ואנשי הציבור 'להגיש את החשבון' למשטרה, בעיקר בהתקפות ישירות על המפכ"ל יהודה וילק, שירש את אסף חפץ בתפקידו.

בין כל ההתקפות, חסרות התקדים, על משטרת-ישראל גרמה כתבה אחת במיוחד לטראומה במשטרה. ביום שישי, ה - 29/5/98 יצא העיתונאי מרדכי גילת במאמר מרכזי, בן ארבעה עמודים במוסף "7 ימים" של ידיעות האחרונות. כותרת הכתבה זעקה: "רקוויאם לשלטון החוק", והתנוססה באותיות ענק על חצי עמוד. הכתבה פרטה בהרחבה את מחדלי המשרד לבטחון הפנים, כשהעיתונאי מפרט סדרת "פתרונות", שיוכלו, לדעתו, להוציא את המשטרה מן הבוץ, תוך שהוא מייחס למפכ"ל וילק, בין היתר, "מינויים כושלים" ואת "הפקרת אגף המודיעין" .

כתבה זו, בצד מאות כתבות ומאמרים בתקשורת, גרמו לטראומה בפיקוד המשטרה. לא היה מפגש של המפכ"ל וילק עם פורום המפקדים של המשטרה, שבו המשפט "רקוויאם לשלטון החוק" לא צוטט שוב ושוב. וילק ערך את סדרי העדיפות המשטרתיים אחרת. כמעט הכל הופנה למאבק בפשיעה. והפשיעה אמנם ירדה. אולם, המשטרה לא זכתה לעדנה עקב כך. עוד לא הסתיימה כהונתו של וילק, ובאו עלינו מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, ועימם ביקורת קשה, על שהמשטרה לא נערכה בכוח אדם ובאמצעים ליום פקודה. המפכ"ל הנוכחי אהרונישקי נאלץ גם הוא לבצע תפנית, וכמו אסף חפץ, לפגוע במערך החקירות והמודיעין. האם ישלם המפכ"ל הבא את החשבון, ותחת ביקורת צולבת יסיט שוב את ההגה לכיוון המאבק בפשיעה, וחוזר חלילה?

דוגמה נוספת לדרישות הסותרות מהמשטרה בין ביטחון הפנים ואכיפת החוק, הייתה דרישתו של ח"כ אבי יחזקאל, האחראי על הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, להוציא את משטרת התנועה מאחריות המשטרה ולהכפיפה תחת אחריות הרשות, כיוון ש - 75% משוטרי משטרת התנועה עסוקים בסופי שבוע במשימות אחרות, כמו בטחון הפנים, כאשר 25% מהתאונות הקשות מתרחשות בסופי השבוע. איתרע מזלו של ח"כ יחזקאל לשמש לנו דוגמה לניגודי תפקיד גם ברמה האישית, כאשר נתפס ליד נהגו, דווקא בסוף שבוע, בזמן שלדבריו "עיין במסמכיו", כאשר מכונית השרד שלו נוסעת במהירות של לא פחות מ - 151 קמ"ש. הח"כ אמנם מיהר להצהיר, כי גם לאחר המקרה הוא עומד על כך שהמשטרה תגביר פעילותה בסופי השבוע, אולם הדרישה לספח אליו את משטרת התנועה נעלמה מן הכותרות . ניגוד התפקידים, בין תפקידי בטחון הפנים והמאבק בפשיעה, אינו ניגוד התפקידים היחידי עימו מתמודדת המשטרה. הכרנו כבר את הדילמה הבלתי נפתרת, בין הצורך של השוטרים להיות אפקטיביים לבין החובה לשמור על הסדר במגבלות החוק (מה שבעצם מונע מהם להיות אפקטיביים באמת). ניגוד תפקיד אחר הוא הניגוד בין תפיסת השוטרים את תפקידי המשטרה, כפי שהם נתפסים בעיניהם, לבין התפקידים האמיתיים בפועל: שוטרים סבורים, הן בגלל סדרות הטלוויזיה המשטרתיות והן בשל התרבות הארגונית המשטרתית, עליה עוד נרחיב את הדיבור, כי עיקר תפקידם הוא המאבק בפשיעה. אולם, ניתוח עיסוקים של השוטרים במדינות מערביות וגם בארץ, מלמד, כי 95%-70% מזמנה של המשטרה מוקדש לפעילויות חברתיות במהותן, כמו: ההתמודדות עם התנהגויות סוטות, עם אלימות לסוגיה, הגנה על ילדים בסיכון ומתן אינפורמציה כללית לאוכלוסיה בתחומים הללו .   ניגוד אחר הוא בין הצורך לשרת את הציבור בגישה שירותית, לבין הצורך להתמודד עם עבריינים או לפעול בתחום בטחון הפנים. המפכ"ל לשעבר, הרצל שפיר , העיר בצדק, כי תחום ביטחון הפנים נוגד לחלוטין את ההיבטים השירותיים בעבודת השוטר, כיוון ששוטר חייב להסתכל על אזרח בראיה חיובית ואילו בתחום בטחון הפנים, הצורך לאתר מפגעים פוטנציאליים מחייב את השוטר להסתכל על אנשים, קודם כל, כחשודים פוטנציאליים.   לניגודי התפקיד הללו יש השפעות על השוטר. הם יוצרים אצלו תסכולים רבים. זה מוביל ליצירת תת-תרבות משטרתית, המאופיינת על-ידי סודיות גבוהה מאד ויחס מאד ציני וחשדני כלפי הציבור. לעתים, ניגודים אלו מביאים למורל נמוך ואף להתפטרויות, בעיקר בשנים הראשונות של השירות.

ולסיום, האם ניתן, לדעתכם, להציע ייעוד מוגדר ומוסכם למשטרה? לדעתי, ייעודה העיקרי של המשטרה, מעצם היותה הסוכנות החברתית הזמינה העיקרית, 24 שעות ביממה, לעשות את כל מה שאין מישהו אחר שיעשה ברגע נתון, כאשר נזקקים לה.

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

העשרה

• מדהים. בדובאי המשטרה אחראית לאושר של האזרחים. זה משהו שעוד לא ראיתי בספרות המקצועית, המדברת על ייעוד המשטרה: איי. פי. (2015), דובאי: אתה לא מאושר? תקבל טלפון מהמשטרה, 26/10/15, ynet.

מקורות  

• א    ניר אורי (2002), המוזהרים - הבולטים באחריותם ובמעורבותם, 28/2/02, הארץ, ע' א2.
• ב    קפלן ראובן (2001), יצאו בזול, מעריב, 26/12/01, עמ' 13-12.
• ג    הוד אלי (עורך) (1999), ספר האירועים הבולטים בין השנים 1973-1948, חלק ב', משטרת ישראל, אגף כוח-אדם, יחידת היסטוריה, ירושלים.
• ד   גנץ מנחם (2001), עפים ראשים, מעריב, סופשבוע, 10/8/01, עמ' 60-56, 62.   ה
• More H.W. (1992), Special Topics In Policing, Cincinnati, Anderson Publishing.
• ו  רב-ניצב אסף חפץ (1996), לקראת שיטור קהילתי - מגמות בהתפתחות האסטרטגיה המשטרתית לכיוון של יתר אפקטיביות וגישה שירותית ברמה המקומית, משאבי אנוש, מס' 106-105, עמ' 24-22.
• ז Reuben Greenberg (12/11/92), מפקד משטרת צ'רלסטון-ג'ורג'יה, הרצאה בפני משלחת משטרת-ישראל לג'ורג'יה-ארה"ב, צ'רלסטון-דרום קרוליינה (בכתובים בידי המחבר).
• ח    אשכנזי אבי (2001), בשקט יחסי, מעריב, מוסף שבת, 5/10/2001, עמ' 14-12.
• ט   גילת מרדכי (1998), רקוויאם לשלטון החוק, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 29/5/98, עמ' 41-38, 100.
• י    סבן איציק, ברק בני (2002), סגן שר התחבורה "טס" ב - 151 קמ"ש, ידיעות אחרונות, 6/1/02, ע' 20.
• כ   ראה את ד"ר אראלה שדמי, אצל דבורי בלהה (1994), השוטר הוא חברו הטוב ביותר של האדם, דבר, 21.11.94, וגם את: Haig, B., (1979), “Higher Education for Police Officers”, The Police Journal, 52 (2), p. 141. And: Duncan, M., D., G., (1992), “The impact of police/community relations on the prevention and detection of crime”, Royal Canadian Mounted Police Gazette, Vol. 54, No. 2, p. 1-5.
• ל   שפיר הרצל (2002), הרצאה בפני צוות ממחזור כ"ט של המכללה לבטחון לאומי, גלילות, 3/3/02, בכתובים אצל המחבר.