[תמונה חופשית שהועלתה על ידי ה- Scottish Resilience Development Service לאתר flickr]

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בפרקים הקודמים עסקנו בהיסטוריה של המשטרה והשיטור ובהשפעתה על דילמות עימן מתמודד השיטור המודרני. שעור זה יוקדש למקור נוסף של דילמות בשיטור: מגבלות התפקוד החלות על המשטרה בחברה דמוקרטית.

המשטרה הינה אחד משני הגופים החמושים של המדינה המודרנית. בעוד הצבא מופקד, בדרך-כלל, על הלחימה בכוחות האויב של המדינה, ראינו בהרצאה הקודמת, כי המשטרה מופקדת על הסדר החברתי בתוך המדינה, על השמירה על השקט ועל שלוות החיים בקרב אזרחיה. לשם השגת מטרה זו, פועלת המשטרה בכלים לא דמוקרטיים.

זוהי תמצית הבעיה של תפקוד משטרה בחברה דמוקרטית, וזה מה שמיחד את המשטרה מכל מוסד חברתי אחר. יכולתה לעשות שימוש בסמכות הכפייה של המדינה. זהו מושג רחב, הכולל בתוכו כל צורה של שלילת חירויות אזרח, בכל דרך שהיא. משמעותה של סמכות הכפייה הוא הלגיטימציה, שיש למשטרה, לכפות את רצונה על האזרח. כבר נוכחנו, שלא ניתן להגדיר משטרה לפי ייעודה ומטרותיה, כיוון שאלו רבים, מגוונים ומשתנים בין מקומות, בין משטרות וכדומה. לכן, סמכות הכפייה הייתה גם הבסיס להגדרה הראשונה של המשטרה. לפי הגדרה זו, המשטרה היא "ארגון שמוקנה לו הזכות להשתמש בסמכות הכפייה של המדינה בתוך הגבולות הטריטוריאליים שלה" .

סמכות הכפייה נוצרה, כאשר אזרחים וויתרו על חלק מחירויותיהם, על-מנת להשיג יותר סדר ובטחון. ויתור זה ניתן כ"הלוואה מתמדת" ("Perpetual Loan") למשטרה, למען השגת היעד הזה.

כיוון שמשטרה בחברה דמוקרטית שואבת את כוחה מאזרחי המדינה ולא מהשלטון, הוטלו על השימוש בסמכות הכפייה הגבלות מסויימות:

•        הדרישה והתנאי המרכזי להפעלה נכונה של סמכות הכפייה היא, שסמכות הכפייה תופעל למען החברה כולה, ולא למען אינטרסים פרטיים של גורם זה או אחר, כמו מנהיג, שר או אדם חשוב אחר, או למען פתרון בעיות אישיות של מפעיליה.

•        חייבת להיות הצדקה כדי להפעיל כוח.

•        הסמכות אמורה להיות מופעלת רק בעת ביצוע תפקיד.

•        אם כבר מופעל כוח, השימוש בו חייב להיות סביר ולא לחרוג מן הנדרש.

•        אין להפעיל את הכוח בזדון, מתוך רוע לב או הטרדה משטרתית (מה שקרוי, בלעז, "Harassment Police").

ההגבלות הללו מנוסחות באופן כללי, כולל עניין הכוח הסביר והזדון. הן ניתנות לפרשנות שונה, ויוצרות בלבול בקרב השוטרים. יתרה מכך, הן מותירות לשוטר טווח רחב של שיקול דעת. מכאן שבפועל, סמכות הכפייה מוגבלת מעט מאד.

העובדה, שמשטרה בחברה דמוקרטית שואבת את כוחה מאזרחי המדינה ולא מהשלטון, הופכת אותה לזרוע של המדינה ולא של הממשלה, בניגוד למשטרה במשטרים שאינם דמוקרטיים. נשיא בית-המשפט העליון, כב' השופט ברק  מגדיר זאת כך: "שוטר, אין עליו מרות זולת מרותו של הדין. המשטרה אינה גוף פוליטי, אלא אזרחי. תפקידה של המשטרה אינו לשמור על הממשלה אלא לשמור על המדינה. המשטרה והמדינה אינם היינו הך".

כיוון שהמשטרה היא המופקדת על שלום האזרחים כפרטים, והיא פועלת מטעמם, אין היא יכולה לפעול ללא הלגיטימציה שהם אמורים להעניק לה.  בדמוקרטיה החשובה ביותר, ארצות-הברית, כאשר סבורים השלטונות, שנשקפת סכנה, מבפנים, לביטחונה הלאומי של מדינה, הם אינם מפעילים, בדרך כלל, את המשטרה, אלא את 'המשמר הלאומי', שהוא הצבא המיליציוני של המדינות בארצות-הברית. כך, המשטרה לא נתפסת כידו הארוכה של השלטון. כאשר משטרה נתפסת כידו הארוכה של השלטון, היא מאבדת אוטומטית את הלגיטימציה שלה, ואת יכולתה לפעול. כך קרה למשטרת-ישראל במגזר הערבי, בהתדרדרות שהגיעה לשיאה באירועי אוקטובר 2000. כאשר אין למשטרה לגיטימציה, וכיוון שלא ניתן לתפקד בעולם המודרני ללא משטרה, החלו לצוץ בשטח גורמי שיטור אלטרנטיביים מטעם התושבים. למשל, למדנו מתוך העיתונים על הקמת גורמים שיטוריים כאלה בישובים הערביים בקה אל גרבייה וכפר קאסם. גורמי משטרה צוטטו בתקשורת, כשהם מתריעים מפני "פעולות פרטיזניות של מיליציות, הפועלות כמשטרה פרטית ומפריעות לנו בעבודה", אבל ברור לחלוטין, שהתושבים מעבירים את ה'עבודה' דווקא לגופים המתחרים, שכנראה מצליחים בעבודתם. מדוע? היטיב להסביר זאת מי שמכונה באותה כתבה "הקב"ט הלא רשמי של כפר קאסם": "אצלנו השומרים מקבלים גיבוי חזק שמאפשר לנו לבצע את עבודתנו בשקט. בכפרים אחרים אין תנאים כאלה. זו הסיבה שאנחנו מצליחים והם לא". שאלה טובה היא האם המשטרה אמורה להלחם או להתחרות בגופים אלה, או לתת להם גיבוי, לשתף עימם פעולה למען המטרה המשותפת, ואולי אף להרוויח דרכם חזרה חלק מן הלגיטימציה שאבדה.

החשש מאובדן הלגיטימציה הציבורית של המשטרה ניכר היטב בתגובות עיתונאים ואנשי ציבור, בתקופות של התערערות הסדר החברתי. לדוגמא, למשל, הפגנות הימין ב - 1993, והתמודדות המשטרה עימן, גררו ביקורת קשה מצד הימין. ח"כ, דאז, רחבעם זאבי, גנדי, ז"ל,  דיבר על הכנת  "רשימה שחורה" של שוטרים, המתנהגים באלימות עם מפגיני הימין. התקפות אלה על המשטרה הביאו לגל מאמרי הגנה נגדיים. לדוגמא, כתב העיתונאי סבר פלוצקר , במאמר המערכת של ידיעות אחרונות, כך:

האיום הוא בומרנג. הוא לא יפחיד שוטרים... ישראל היא מדינת חוק, והשוטרים ימשיכו לפזר הפגנות בלתי חוקיות מכוחו של החוק. הם יעשו את המוטל עליהם כדי שאנחנו... נוכל לישון בשקט, לחיות בשקט וגם להפגין, ברישיון, בשקט...

הביקורת חסרת התקדים על תפקוד המשטרה באותה תקופה, הביאה גם את המפכ"ל לשעבר, יעקב טרנר, לצאת להגנתה. הוא פרסם מאמר בשם "אין לנו משטרה אחרת" , שם הוא כותב, בין היתר:

הדבר הרע ביותר שיכול לקרות לכולנו הוא שיתערער מעמדו האובייקטיבי של השוטר ויקרע החוט הדק עליו מהלכת המשטרה. הניסיונות לערעור הלגיטימציה של הגופים היותר רגישים במשטרת ישראל היא חרב פיפיות שלעולם לא נוכל לצפות היכן תכה... הנחבטים הראשונים הם השוטרים עצמם. המשטרה הינה הגוף היחיד שיש לו כוח פיסי וברגע של אמת, כשנדרש כוח פיסי - זה הכוח היחיד הקיים. לא הפרקליטות ולא בית-המשפט, עם כל הכבוד הראוי... היזהרו מלערער על הלגיטימציה של מוסדות נבחרים ושל גופים המופקדים על החוק. איש אינו יודע מה יצמח מזרע הפורענות הזה ואיזה שד יוציא מתוכו.

בשל הבעייתיות שבשימוש בסמכות הכפייה, מוגדרים בספרות המקצועית יחסי משטרה-דמוקרטיה כיחסים של 'איום' מחד גיסא ו'תלות' מאידך גיסא. מצד אחד, המשטרה, על סמכויותיה הייחודיות, מהווה איום פוטנציאלי על הדמוקרטיה. מצד שני, קיימת תלות של הדמוקרטיה במשטרה, כיוון שהיא זקוקה לה כתנאי יסודי לקיומה. לכאורה קונפליקט. אולם, שני צדדיו של הקונפליקט אחד הם: או שהחירות והמשטרה מתקיימים יחדיו, או שאין חירות. על כן, קיבל 'קונפליקט' זה, באנגליה של המאה התשע-עשרה, את הכינוי 'הקונפליקט הכוזב' . דו הקיום בין האזרח למשטרה אינו נוח, אמנם, אבל הוא הרע במיעוטו, כיוון שאדם אינו מסוגל להגן על עצמו בכוחות עצמו, בעולם המודרני.

איזה מן איום יכולה המשטרה להוות על הדמוקרטיה? ובכן, המשטרה אינה יכולה, בדרך כלל, לסכן את המשטר הדמוקרטי. בעובדה, הפיכות מתבצעות על-ידי צבאות ולא על-ידי משטרות. האיום של המשטרה על הדמוקרטיה ממוקד באופיה של אותה דמוקרטיה, ובמידת החירות ממנה נהנים אזרחיה.

הבה וננתח איומים אלה. הספרות מבדילה בין איומים מהותיים, הנובעים מטבע הרעיון והמעשה המשטרתיים, ומאיומים לא מהותיים, שאינם כאלה. איומים מהותיים הם, לצורך העניין, המודל הבירוקרטי צבאי, ששואף ליעילות מכסימלית ולשימוש מכסימלי בשיקול הדעת. אולם, שני אלה מנוגדים לעיקרון הדמוקרטי של הגבלת כוחה של המשטרה על-ידי החוק. משטרה פרופסיונלית ויעילה, בידיים לא אחראיות, יכולה ליצור גולם הקם על יוצרו, דוגמת ה - F.B.I. האמריקני בתקופתו של מנהלו, הידוע לשמצה, אדגר הובר. איום מהותי נוסף הוא השימוש השרירותי, שיכול להיעשות בסמכות המשטרתית, להשגת מה שנתפס בעיני השוטרים כמטרות עבודתם (שהן שונות, בדרך-כלל מהמטרות אותן רואה הציבור), כולל עיגון תפיסה זו בחוקים . לדוגמא, בשנים האחרונות מנהלת משטרת-ישראל שתדלנות אינטנסיבית לשינוי החוקים המגבילים, שנתקבלו בעשור האחרון. הכוונה ל"חוק המעצרים" , הפוגע קשה בסמכויות המעצר של המשטרה, ול"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" , המכונה על-ידי שוטרים ועיתונאים רבים כאחד "חוק כבוד העבריין וחירותו", בשל הקשיים הרבים שהוא מטיל עליה במאבקה נגד העבריינים. האם הצגת דעות אלה לציבור, תוך ניצול מעמדה של המשטרה הינו נסיון, לא לגיטימי, לכפות דעות משטרתיות לכאורה על המחוקק או שהינו תפקידה וחובתה של המשטרה, להתמודד על דעת הקהל בתחומים הנראים לה קריטיים להשגת הסדר החברתי? שאלה קשה.

איומים "לא מהותיים" מקורם בתופעות ובהתנהגויות של שוטרים, שאינן נובעות מטבע הרעיון והמעשה המשטרתיים . על אלה ניתן למנות, את השחיתות המשטרתית, האלימות, החריגה מסמכות, האישיות המקצועית ותת-התרבות המשטרתית והפוליטיזציה של המשטרה.

אולם, ניתן לבחון את האיום, לא רק על-פי מקורו, אלא גם לפי עוצמת הפגיעה שלו בדמוקרטיה. על-פי גישה זו, איום מהותי של משטרה על הדמוקרטיה הינו, כאשר המשטרה חוברת לקבוצת הרוב, על-מנת לדכא את קבוצות המיעוט , כיוון שאז היא חוטאת לעיקרון הדמוקרטי המקדש את השמירה על זכויות המיעוט.

הממשל הדמוקרטי מהווה מנגנון ויסות של אינטרסים שונים, בין מגזרים שונים באוכלוסיה, כאשר המיעוטים משתלבים בדרך קבלת ההחלטות. באופן כזה, מאפשרת הדמוקרטיה לכל המיעוטים להשתתף בשלטון. זהו המבחן העליון של משטרה בחברה דמוקרטית. ברגע שרוב קיבל החלטה, הוא יכול לכאורה, לחפוץ להשליטה בכוח, תוך התעלמות משלטון החוק, בין היתר בעזרת המשטרה, גם תוך כדי פגיעה במיעוט. אסור למשטרה להיקלע למצב כזה.

בין אם המשטרה חוטאת בכך (וזכורה לנו הגישה המרכסיסטית, הגורסת, כי ההגנה על זכויות המעמד השליט מפני המעמדות הנחותים הוא בעצם ייעוד המשטרה) ובין אם לאו, מיעוטים נוטים, בעת משבר, לראות בפעילות המשטרתית נסיון לכפות עליהם בכוח את עמדות הרוב. דוגמאות לא חסרות:

ניצב (גימ') יוסף בן-פורת , מוותיקי קציני משטרת-ישראל מספר, כי בשנת 1953 הותקפו השוטרים, שהובאו להחזיר את הסדר על כנו, בעקבות מהומות, על רקע הפילוג בתנועה הקיבוצית, כ"משטרה של בן-גוריון". ביולי  1959 נרגמו השוטרים באבנים, במהומות ואדי סליב, כשלוחיהם של עסקני מפלגת השלטון - מפא"י.   ב - 1993, עם התחדדות המשבר והקוטביות בעם, נטען, במאמר מערכת של הג'רוזלם פוסט, כי הפגנות שלוות של אנשי ימין נתקלות בתגובה אלימה של המשטרה, בהנחיות מגבוה, כדי לרפות את ידי המפגינים.  גם      ב - 1995 הותקפה המשטרה, על-ידי הימין, על היותה "שלוחה של ממשלה" .

ניתן לסבך את הבעייתיות שעמה מתמודדת המשטרה עוד יותר. לא תמיד הלגיטימציה הציבורית היא תנאי לתפקוד נאות של המשטרה. לעתים, דווקא הלגיטימציה הציבורית דוחפת את המשטרה לשימוש חריג בסמכות הכפייה. לדוגמא, הגלובליזציה וההפגנות כנגדה ייצרו תופעה, שבה מפגינים, ובתוכם מפירי סדר קשים, נודדים בעולם, אחרי מנהיגי המדינות המתועשות, חוברים אל מפגינים מקומיים, וזורעים הרס וחורבן בכל מקום בו הם מפגינים. תופעה זו הגיעה לשיאה, בינתיים, בשנת 2001, לפני פיגועי הטרור בארצות-הברית: בעת "פסגת מדינות אמריקה" בקנדה, באפריל , בעת כינוס ראשי האיחוד האירופי בגטבורג שבשוודיה, ביוני; בעת כינוס בכירי ה - ג'י 8 בגנואה-איטליה , ובוושינגטון-ארצות-הברית, באוגוסט; בסיאטל ב - 1999; בפראג ב - 1998; ועוד. המשטרה, שנדחפה על-ידי אזרחיה, החרדים לעירם, לשלוות חייהם ולביטחונם האישי, השתמשה בכוח רב נגד המפגינים. בשוודיה פתחו השוטרים באש לתוך ההמון, ופצעו שלושה מפגינים. בגנואה הביאה תגובת השוטרים להרוג אחד ולמאות פצועים.

התושבים בגנואה, שעירם ספגה נזקים שנאמדו בכעשרים עד חמישים מליון דולר , לא רק שלא סברו שמשטרתם נהגה בברוטליות, אלא טענו שהשוטרים לא היו בסדר, כיוון שהיו עדינים מידי! .

כך יכולה להיווצר פעילות משטרתית לא תקינה, הנובעת ממניעים חיוביים, וללא כוונה פלילית. רק כתוצאה מן הרצון לבצע את העבודה. הצורך להשתמש בשיטות בעייתיות להשגת מטרות צודקות, יוצר ניגוד בין תפיסה מציאותית-פרגמטית, לבין תפיסה מוסרית, המחבלת למעשה ביעילות. היכולת להפר כללים וחוקים, גם אם היא מותרת, מביאה לציניות כלפי הכללים וכלפי החוק, ולסכנת גלישה בהפרתם, גם למצבים שאינם מחייבים זאת. היטיב לבטא זאת ניצב שלמה חרון, מפקד המכללה לקציני משטרה לשעבר , שקבע כי:

בחברה הישראלית השסועה והמפולגת בין דתיים לחילוניים, בין ימין קיצוני ושמאל קיצוני, בין מעסיקים למפוטרים ובתוך פערים חברתיים וכלכליים, ההולכים ומחריפים, מכירים אנו את הקשיים שבפניהם ניצב שוטר כפרט, בבואו לפעול לשמירת החוק והסדר במצבים כאלו. אנו מודעים גם לקושי שבפניו עומד קצין משטרה, כשעליו לקבל החלטות מידיות תחת לחץ נפשי, מתח ולעתים אף מידה רבה של תסכול, מצבים שבהם רב הפיתוי לפתור את הבעיה ולו גם במחיר רמיסת זכויות האזרח. אנו רואים חובה לעצמנו להתריע על חולשות אנושיות מסוג זה.

כיצד מתמודדים עם הצורך המשטרתי להתמודד עם מערכת בעייתית ומורכבת זו של דרישות ולחצים?

בהיבט החוץ משטרתי בולטת חיוניות הפיקוח הציבורי לסוגיו על עבודת המשטרה, הן כדי לתת לציבור את התחושה שקיימת השגחה, והן על-מנת ששוטרים יהיו מודעים לכך, שצעדיהם נשמרים היטב. בהיבט הפנים משטרתי יש הפיקוח הפנימי, לתת דגש חזק על אתיקה מקצועית, ולעגנה בהוראות ובנהלים, עם מוסדות אכיפה, ועם סובלנות נמוכה לחורגים ממנה.

[בתמונה: הקושי להתאפק - מפגין עושה את צרכיו על שוטרים בעת הפגנות והפרות סדר]

ברמת עיצוב דמותו של השוטר והכנתו לתפקידו, על המשטרה להנחיל לשוטריה ערכים סותרים המהווים את שני מרכיבי ה'קונפליקט הכוזב': מחד גיסא, השמירה הבלתי מתפשרת על זכויות הפרט וחירויותיו, ומאידך גיסא, פגיעה בזכויות וחירויות הפרט, במסגרת החוק, ורק על מנת לשמור על זכויותיהם של כלל האזרחים. דבר זה יוצר קושי לאתר שוטרים מתאימים, כי היכולת לחיות עם הסתירות הללו אינו פשוט כלל ועיקר.

צורך זה מורכב עוד יותר אם נתייחס לעובדה, כי המשטרה והשוטרים הינן חלק בלתי נפרד מן החברה בה הם פועלים ועליה הם מגינים. לכל אחד מן השוטרים דעות פרטיות בסוגיות בעלות עניין ציבורי, ולעיתים עליו להתעלם מהן בעת מילוי תפקידו. הבעייתיות נעוצה ביכולת להנחיל את הערכים לשוטרים כפרטים: עד היכן חודרת השפעת החברה על השוטרים? עד כמה משפיעים חינוכם ואמונותיהם על תפקודם? עד כמה ניתן לפקח בפועל על שיקול הדעת של השוטר: מתי הוא מתעלם מאירועים ומתי הוא מגיב אליהם?

ברמה האסטרטגית, חייבת המשטרה להיות זהירה בהפעלת הסמכות, ולשתף את הציבור, לגווניו השונים, ככל האפשר, בעבודתה. זאת תוך שהיא מסוגלת לנטרל לחצים של קבוצות אינטרסים, בשל היותה אוטונומית ושהיא פועלת כל העת לשמר את הלגיטימיות שלה גם בקרב המיעוט. החתירה ללגיטימיות בקרב כל מרכיבי האוכלוסייה, בעיקר מיעוטים, היא ערך בסיסי בעבודת המשטרה. ביקורת כלפי המשטרה על שימוש לרעה בסמכויותיה חייבת להדליק אור אדום, שכן, היא מעידה בראש ובראשונה  על אבדן הלגיטימיות הזו.

האם צריכה המשטרה, בהיותה מותקפת, להפחית את פעילותה? בפירוש לא. מזוית ראיה זו של המשטרה, כמגינה על זכויות האזרח, אנו מצפים למעורבות גדולה יותר. שהמשטרה תגן יותר, תפעל יותר ותהיה מעורבת יותר. השופט אהרון ברק  טען, כי -

"אנו נוטים לשכוח, שבלא משטרה המבצעת את תפקידה, לא ניתן לשמור על זכויות אזרח. זכותנו לחיים, לשלמות הגוף, הרכוש, חופש הביטוי, חופש התנועה וההפגנה וכיוצא בהן זכויות אזרח, מותנות בכך שהמשטרה תגן ותאכוף זכויות אלה. טרם הגענו לחברה אוטופית, שבה ניתן לקיים זכויות אלה ללא צורך בכוחה המאורגן של החברה, כפי שבא לידי ביטוי בפעולתה של המשטרה".

יתר מעורבות משמעותו גם ביקורת רבה יותר. האם ביקורת זו היא אכן "בומרנג", כדברי סבר פלוצקר , או "זרע פורענות", כדברי יעקב טרנר ?

ביקורת זו, ככל שהיא מקוממת לעיתים, מהווה אמצעי איזון חיוני, בעתות משבר, בחברה דמוקרטית. זהו אחד המנגנונים הטבעיים של הגבלת הכוח ויצירת חסם אפקטיבי מפני התפתחות של 'איום מהותי' מצד המשטרה על הדמוקרטיה. הביקורת הגוברת מחייבת את המשטרה לשמור על הפרופורציות, ולדעת מה גבולות הכוח ומה דרישות התפקיד. משטרה הנתונה תחת ביקורת קשה, לא מוצדקת ככל שתהיה, תשקול צעדיה בתשומת לב מרובה, ותקפיד על גבולות תפקידה, בידיעה, כי כל חריגה תגרור ביקורת קשה.

אולם, האם יכול ארגון כמו המשטרה לעמוד בביקורת קשה כזו לאורך זמן, בלי לשלם על כך מחיר פנימי, בלתי הפיך? גם אם נקבל את העובדה כי ברמה הלאומית וברמת המשטרה, כארגון חשוב ובעייתי בחברה דמוקרטית, זהו תהליך טבעי המצדיק את המחיר, הרי ברמת השוטר הבודד - זהו קושי עצום ומתסכל, שכמעט בלתי אפשרי לשאתו.

אולם, איש לא טען מעולם שקל ופשוט להיות שוטר... .

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן]

העשרה

• יחזקאלי פנחס (2015), התרבות הארגונית של המשטרה והרב תרבותיות: פרשת מזל אסתרחן, ייצור ידע, 26/2/15.
• יחזקאלי פנחס (2017), משטרה ודמוקרטיה, בין גלעד ארדן למירב לפידות, ייצור ידע, 27/8/17.
• ביין דן (1991), העקרונות הכלליים לפעילות המשטרה באכיפת החוק בישראל – ההיבט המשפטי. פלילים, ב' , עמ' 165-133, http://goo.gl/W6dgsv.
• גולן מרים, הרפז עמיקם (ללא תאריך), משפט ושיטור – בין סמכויות משטרה וזכויות האדם, פרק שלישי: העקרונות לפעילות המשטרה באכיפת החוק בחברה דמוקרטית, http://goo.gl/KvcIWn.
• שדמי אראלה (2012), ארץ מאובטחת: משטרה, שיטור והפוליטיקה של הביטחון האישי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

מקורות

• א Klockars Carl b. (1983), Thinking About Police - Contemporary Readings, McGraw-hill.
• ב   משטרת ישראל (1986), סיכום יום העיון בנושא זכויות האזרח ואכיפת החוק, במסגרת שבוע המשטרה וזכויות האזרח 29/12/86.
• ג   בדראן סעיד (2002), סיירת כפר קאסם, מעריב, 20/2/02, עמ' 10. וגם: ניר אורי (2002), תושבי בקה אל גרבייה הקימו "משמר אזרחי" פרטי, הארץ, 21/1/02, עמ' א1, א8.
• ד   פלוצקר סבר (1995), תגובות היום, ידיעות אחרונות, 30/8/95, עמ' 2.
• ה  טרנר יעקב (1993), אין לנו משטרה אחרת, 9.9.93,  מעריב.
• ו   שדמי אריאלה (1989), פיקוח ציבורי על משטרה בחברה חופשית, האוניברסיטה העברית, עמ' 1-25.
• ז     ראה אצל ד"ר אראלה שדמי (1989) לעיל, וגם:
• Silver Isidore (ed.) (1974), The Crime-Control Establishment, Englewood Cliffs, N.J.: Prentice-Hall. And: Walker Samuel (1977), A Critical History of Police Reform: The Emergence of Professionalism, Lexington, Mass: Lexington Books.
• ח  "חוק המעצרים" החדש הוא חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו - 1996, הקובע, שכל מי שנעצר על-ידי המשטרה יובא בפני בית-משפט לא יאוחר מ - 24 שעות לאחר היעצרו, במקום 48 שעות קודם לכן.
• ט    חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס"ח, התשנ"ב - 1992.
• י   ראה שדמי (1989) לעיל.
• כ  יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1996), משטרה בצבת הדמוקרטיה, מראות המשטרה, גיליון 157, נובמבר-דצמבר 1996, עמ' 30-32.
• ל  בן-פורת יוסף (1988), מחסום לתוהו, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, תל-אביב, עמ' 72-83.
• מ  ירושלמי שלום (1995), ריח מפחיד של אבק שריפה התפשט השבוע בכנסת ובמעוזי הימין, מעריב, מוסף שבת, 1/9/95, עמ' 8-9.
• נ ללא מחבר (2001), 34 מנהיגים דנו בקבק בהקמת אזור סחר חופשי ביבשת אמריקה, הארץ, 22/4/01, עמ' א8.
• ס  הורביץ ניצן (2001), הרוג ומאות פצועים העיבו על פסגת הג'י - 8, הארץ, 22/7/01, עמ' א1.
• ע גנץ מנחם (2001), 50 מליון דולר - נזקי הקרבות בפסגת גנואה, מעריב, 23/7/01, עמ' 21.
• פ  הנברגר מלינדה (2001), נכון, השוטרים לא היו בסדר. הם היו עדינים מידי, הארץ, 14/8/01, עמ' ב4.
• צ  ראה משטרת-ישראל (1986) לעיל.
• ק  ראה משטרת-ישראל (1986) לעיל.
• ר  ראה פלוצקר (1995) לעיל.
• ש  ראה טרנר (1993) לעיל.
• ת  ראה יחזקאלי ושלו (1996) לעיל.