[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

פרק זה יעסוק בסטייה ובשחיתות המשטרתיים. 'סטייה משטרתית' (או בלעז - 'Police Deviance') המכונה גם 'עבירות של מעיל כחול' ('Blue Coat Crime')  היא כל פעילות לא תקינה של שוטרים, או של המשטרה, המבוצעת על-ידי איש משטרה במהלך עבודתו.

בפרקים קודמים הבחנו, כי בשיטור קיימת סכנה מתמדת לסטייה ולחריגה. אין שיטת שיטור שאין בה חריגה. ראינו כיצד עוד בתקופת התנך ממליץ יתרו למשה לבחור לו כשוטרים וכשופטים אנשי אמת שונאי בצע. למדנו, כי בתקופת השיטור הלא מקצועי, שקדמה למשטרת לונדון, השתמשו חלק משוטרי הקהילה ה - Parish Constables בסמכויותיהם לרעה, ופגעו באמון הקהילה בשוטר . נוכחנו, עד כמה השקיע לורד פיל בבניית חסמים כנגד שחיתות אפשרית של השוטרים, כולל שימוש אגרסיבי בנשק הפיטורין, ועד כמה מושחתות היו המשטרות האמריקניות, שלא אימצו את החסמים הללו.

ניתן לחלק את הסטייה המשטרתית לשני תחומים. נכנה אותם: 'התנהגות בלתי הולמת' (ובלעז: ‘Police Misconduct’), ו'התנהגות מושחתת' של שוטרים (ובלעז: 'Police Corruption').

חשוב לציין, כי חלוקה זו, של הסטיה המשטרתית, אינה מובנת מאליה. יש במדעי המשטרה הטוענים, כי האבחנה בין התנהגות לא תקינה לשחיתות משטרתית אינה במקומה, ומכלול הסטיה המשטרתית הינו מקשה אחת, שאין להפרידה. זאת כיוון, שמתן דרגות חומרה לסוגים שונים של סטייה יוצר מעין לגיטימציה לסטייה החמורה פחות (השימוש בכוח למשל). על כן, יש להחמיר בסטייה לסוגיה באותה מידה.

את התחום הראשון של הסטייה המשטרתית - ההתנהגות הבלתי הולמת של שוטרים, הזכרנו כבר בהרצאה הקודמת. זוהי פעילות משטרתית לא תקינה, במהלך ביצוע תפקיד, שאינה נובעת מכוונה לקבל טובות הנאה אישיות. התנהגות לא תקינה של שוטרים מתחלקת לשלושה סוגי חריגות עיקריים:

•        ביצוע תפקיד לא כשורה, במודע או עקב טעות או הבנה לקויה של החוק והנהלים.

•        התנהגות לא נאותה של שוטרים.

•        בעיית השימוש החריג בכוח, שהיא בעצם הבעיה המרכזית, ואותה נלבן בהרחבה בפרק הבא.

הסיבות לחריגות אלה היא אירגונית בעיקרה: המשטרה הינה בירוקרטיה צבאית, המנסה להדגיש מאד את הפרופסיונליות. שילוב זה יוצר שלוש בעיות:

האחת - תפיסת הסדר של שוטרים נובעת מהכרת הסדר הצבאי. הקפדה על מערכת נורמות והתנהגויות מסויימת. צבאיות כזו מדגישה רוטיניות, ויוצרת סדר קבוע, לא משתנה ואחיד לגבי כולם. זה משפיע לגבי תפיסת השוטרים מהו 'סדר ציבורי'. לכן, כל מי שסוטה מאותו סדר חברתי מסוים עלול 'לזכות' לטיפול מועדף.

השניה - הדימוי הצבאי, הדגש על המאבק בפשיעה ועל בטחון הפנים, גורמים לשוטר להתייחס לתפקידו בגישה לוחמנית, הגורמת לו להתמקד באלמנטים הבעייתיים באוכלוסיה. במצב זה, האוכלוסיה ה'בריאה', המצפה ממנו לגישה שירותית ואוהדת לבעיותיה, נתפסת בעיניו כמטרד, המפריע לו בהתמודדות עם הבעיות ה'אמיתיות', והוא מגיב כלפיה בהתאמה. תלונות האזרחים, על טיפול לקוי בבעיותיהם ועל התנהגות לא נאותה, רק מגבירים את התחושה ואת דפוס ההתנהגות הללו.

השלישית - לעתים רבות מדי, השוטר המצפוני, המבקש להיות אפקטיבי, ניצב מול הדילמה, האם עליו להפר את החוקים שהוא מנסה לאכוף, לשם ביצועה המוצלח של המשימה. המודל הבירוקרטי, האוטופי, מדגיש מקצועיות, יעילות גבוהה, שיקול דעת ויזמה של עובדים. דרישות אלו בעייתיות אצל שוטרים, המוצאים, כי זוהי יעילות המוגבלת על-ידי החוק, ומתפתים, לעתים, לעבור עליו, כדי להיות אפקטיביים יותר.

קיימת מידה מסויימת של דו-ערכיות במקצוע השוטר במדינה דמוקרטית. השוטר אחראי להגן על החברה שלו מפני אלו שמרעים לה, אולם, הכוחות המתאימים לביצוע משימה זו אינם מואצלים לו. למה הדבר דומה? לילד הנכנס לזירה ונדרש להתמודד מול מתאבק בושידו ענק, ולא די בזאת, אלא שמוטלות עליו גם כהנה וכהנה מגבלות על המותר והאסור לו במסגרת המאבק הלא שוויוני מלכתחילה הזה, עם יריב העולה עליו ביכולותיו, בכל המובנים.

הצורך לשמור על הסדר מחד גיסא, לכבד את חירות האזרח מאידך גיסא, ובד בבד להיות אפקטיבי, הינה משימה בעייתית ביותר. אם נוסיף לכך את הצורך לפעול, לעתים, בלחץ, תוך שיקול דעת כמעט אינסטינקטיבי, הרי התנהגות בלתי הולמת של שוטרים היא חלק בלתי נפרד מעבודת המשטרה.

הליכים אלו של הפרת החוק מקבלים חיזוק, כאשר הם באים בפעילות קבוצתית מתואמת. כך מתפתחת גם אידיאולוגיה, לפיה החריגה חיונית לעבודת המשטרה ולשליטתה על הרחוב. למשל, השימוש בכוח מוסבר כאמצעי הכרחי לאיתור ולהכנעת הפושעים המסוכנים וכדומה.

המורכבות של סטייה זו, וחוסר היכולת לתחום קו ברור בין אסור למותר, הופך אותה לבעייתית ולנפוצה יותר, גם במשטרות שרמת השחיתות האישית בהן נמוכה.

לחלק השני של הסטייה המשטרתית נקדיש את יתרת ההרצאה. זוהי סטייה של שוטרים, הנובעת ממניע חיצוני, פלילי, לעבודה - ניצול מעמד למען השגות טובות הנאה אישיות וכדומה. חלק זה מכונה התנהגות מושחתת של שוטרים .

שחיתות אישית של איש משטרה היא כל צעד, הכולל ניצול לרעה של סמכות, אשר נבע מכך ששוטר מקבל טובת הנאה חומרית או מפר חוק פלילי. שתי נקודות מפתח בהגדרה:

האחת היא ההנאה האישית, שלשם השגתה משתמש השוטר בכוחו של הארגון, גם אם, במקביל, מושג רווח ארגוני. מונח זה מכיל גם דרכים ל"הכרת טובה" כלפי שוטרים, כמו קפה וארוחות חינם, בקבוק משקה כמתנה וכדומה.

הנקודה השניה, היא הכוונה. האם השוטר התכוון לעשות מעשה לא חוקי (Illegal), כאשר פעל כמו שפעל. לא תמיד קל לזהות שחיתות. לעתים, קיים קו דק מאוד בין שימוש בשיקול דעת לשחיתות. לדוגמא, החלטה להימנע מחקירת פוליטיקאי בעל השפעה - האם זה מקרה של הפעלת שיקול דעת לגיטימי או שחיתות? תלוי בכוונה .

ראוי לציין, כי השחיתות אינה יחודית למערכת אכיפת החוק. היא קיימת בכל תחומי הממשל ובכל מדרגיו. ברוב המדינות. כך גם הסטיה המשטרתית למיניה נפוצה ומושרשת במגזר הציבורי. עסקנו כבר, בהרצאות קודמות, בשחיתות הרבה שפשתה בממשל האמריקני, בעיקר בעיריות. משך שנים, משטרות רבות שם תפקדו כזרוע חמושה של המפלגה הפוליטית שבשלטון, ותמכו בפועל בפעולות מושחתות. תנועות שונות של רפורמות באו והלכו, אולם השחיתות עדיין קיימת. סינדיקטים פליליים הוציאו מיליונים של דולרים, כדי להשחית פוליטיקאים ראשי ערים, סנטורים ואנשי ממשל נוספים, בכלל זה אנשי מערכת אכיפת החוק. סוגיות אלה נחקרו הרבה על-ידי וועדות חקירה (Crime Commissions), הוועדה הראשונה הייתה, כזכור, 'ועדת וויקרשאם' (‘Wickersham Commission’), שהקים נשיא ארצות-הברית דאז, הובר, בעקבות תלונות קשות על סטייה ושחיתות משטרתיים, ושפעלה בין השנים 1929-31.

דוגמאות בולטות ברמת השחיתות המשטרתית הן ניו-יורק ופילדלפיה, שבמערכות אכיפת החוק שלהן מצאו ועדות החקירה שחיתות נרחבת, בכל הרמות.

השחיתות בניו-יורק מתוארת בספרות כ"קלאסית בטבעה" . כיוון שכך, היא ראויה לסקירה וללימוד מפורטים. נתמקד בשתי פרשיות גדולות, שהסעירו את הציבור בניו-יורק ובארצות-הברית כולה, ואת משטרת ניו-יורק: הראשונה ב - 1971, השניה, החמורה יותר, ב- 1993.

הפרשיה הראשונה נסבה סביב מסקנות "ועדת קנאפף" (The Knapp Commission),  שמונתה ב - 1971, לחקור, בין היתר, את השחיתות המשטרתית בניו-יורק. להלן חלק מממצאיה:

•        הוועדה קבעה, כי שוטרים קיבלו תשלומים שבועיים או חודשיים ממהמרים, בעלי בארים ואנשי עסקים. לדוגמא, שוטרים אספו כ - 3,500$ לחודש מכל אזור הימורים, כאשר הבכירים בדרגה קיבלו תשלום גדול יותר. שוטרים 'חדשים', שהצטרפו ל'פרוייקט', נאלצו להמתין פרק זמן מסוים, לפני שזכו לקבל את חלקם.

•        הוועדה טענה, כי 2,000 מתוך 30,000 שוטרי העיר קיבלו תשלומי שוחד קבועים מסוחרי סמים. התברר, כי גביית "דמי כיס" מזדמנים מסוחרי סמים קטנים נחשבה נורמה מקובלת, כמעט חוקית, בקרב השוטרים.

•        עוד נמצא, שוטרים שילמו גם לחבריהם בתוך המשטרה, תמורת קידום ענייניהם המקצועיים והאישיים.

ועדת קנאפ ציינה, כי קיים חשד למעורבות קצינים בדרגות בכירות יותר מדרגת מפקח בפרשיות הללו, אם כי לא נמצאו ראיות לכך.

שני מונחים שהיו בשימוש במשטרה והועלו על-ידי הועדה, ראויים לציון: ההבחנה בין שוטרים "אוכלי בשר" (“Meat Eaters”), לבין שוטרים "אוכלי עשב" (“Grass Eaters”). "אוכלי הבשר" הם אלה, שניצלו באגרסיביות את עצמתם המשטרתית לרווח אישי. "אוכלי העשב", לעומתם, היו אלה, שפשוט קיבלו תשלום עבור כך שביצעו, לכאורה, את תפקידם והעלימו עין. הוועדה ציינה, כי רוב השוטרים המושחתים היו דווקא מהסוג השני. היא ראתה ב"אוכלי העשב" את לב הבעיה, בשל הכמות הגדולה של שוטרים שהיתה מעורבת בכך. עובדת קיומם, בצירוף "קשר השתיקה" שבתוך המשטרה, מנעו את האפשרות ששוטרים יחשפו את הפעילות המושחתת החוצה. הספר (ולאחר מכן הסרט) המפורסם "סרפיקו" מתאר את הקשיים העצומים שעמדו בפני אותו שוטר, שחשף את השחיתות במשטרת ניו-יורק, עד כדי חשש מתמיד לחייו.

ב -  1993 התפוצצה פרשיה חמורה פי כמה. אמנם, היה מדובר במספר נמוך בהרבה של שוטרים, אך המעשים המיוחסים להם היו חמורים הרבה יותר. תחילת הפרשה במעצרו של שוטר בן 32, מייקל דאוד, במאי  1992, כשהוא מפיץ כמויות מסחריות של קוקאין. יחד עימו נעצרו 4 שוטרים נוספים, ששימשו חברי "הצוות" שלו ושותפיו לעשר שנות פעילות פלילית ענפה. דאוד הגיע לעסקת טיעון, לפיה התחייב לשתף פעולה לחשיפת נושא השחיתות, תמורת התחייבות להגביל את מאסרו עד ל - 12 שנות מאסר. מתוך עדותו של דאוד הסתבר, כי שוטרים וותיקים בניו-יורק הנהיגו "צוותים", אשר עסקו בפעילות פלילית לכל דבר: שוד וסחיטת דמי חסות מסוחרי סמים, שימוש באלימות נגד אנשים, מכירת כלי-נשק לעבריינים, מכירת מידע לכנופיות הפשע הגדולות לגבי פשיטות משטרתיות עתידיות ומעצרים מתוכננים, שימוש עצמי בסמים קשים ובאלכוהול ואפילו מקרי רצח.

בישראל המצב שונה, והמשטרה נתפסת, ובצדק, נקיה בהרבה ממגזרים רבים במגזר הציבורי, גם בשל העובדה שמשטרת-ישראל הינה משטרה "נקייה" יחסית, גם כיוון שמשטרות לאומיות פחות מושחתות מטבען, וגם בשל תהליך ההתדרדרות המתמיד באיכותו של המגזר הציבורי בישראל (אבל זה כבר נושא לספר אחר…).

פרשיות שחיתות במשטרת-ישראל התקשרו תמיד לשני גורמים עיקריים:

האחד - לקשרים של קציני משטרה עם בעלי הון, ראה פרשת נמרודי, הרודפת את משטרת-ישראל עד ימינו אלה.

השני - לקשר עם הפוליטיקאים, בעיקר בעשורים הראשונים מאז קום המדינה. כבר עם קום המדינה וגיבוש מוסדותיה, היה ניסיון של הכתבת נורמות התנהגות למשטרה, על-ידי הדרג הפוליטי. המפכ"ל הראשון של המשטרה, יחזקאל סהר , מספר, כי עם תחילת בניין החיל, סירב בכל תוקף למנות קצינים שהומלצו לו על-ידי המפלגות. בין התובעים זאת מונה סהר את מזכיר מפא"י, שאף מינה קצין קישור למשטרה(!), ואת מזכיר המפד"ל. סהר מספר עוד, כי מפקד מחוז ירושלים דאז נדרש להופיע בפני ועדת הביקורת של מפא"י, שמאוחר יותר אף דרשה את הופעת המפכ"ל בפניה, על שחבר מפלגה שפשע הועמד לדין בפני בית-המשפט המחוזי. תופעות כאלה של קשר בין המשטרה לגורמי השלטון נמשכו. ב - 1976, במהלך חקירתו של אשר ידלין, מי שהיה מועמד להיות נגיד בנק ישראל וכשל בפלילים, על-ידי תת-ניצב בנימין זיגל, ראש היחידה לחקירות הונאה וחבורתו, טען ידלין, שהיה משוכנע, שחקירה משמעה "פגישת חברים, שמטרתה לסגור את העניין בתוך המשפחה", לדבריו, הוא היה יכול היה לסגור תיקים פליליים, בשיחת טלפון אחת, כאשר אחד העובדים שלו הסתבך.

הפרשה הגדולה ביותר של שחיתות לכאורה, שנמצאה במשטרת-ישראל, הייתה דווקא בשנותיה הראשונות. הכוונה לפרשת "שורת המתנדבים" (בין 1960-1955). מדובר בקבוצת סטודנטים אידיאליסטים, שהתארגנה בראשית 1951 לסיוע במעברות, ואומצה, בתחילה, בחום על-ידי הממסד. חבר הועדה המרכזת של "שורת המתנדבים" היה פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ובין ראשיה נמנו אישים כמו אליקים העצני, חבר הכנסת והשר לשעבר אמנון רובינשטיין, הארכיאולוג ד"ר שמעון אפלבאום, ד"ר שלמה סימונסון, לימים רקטור אוניברסיטת תל-אביב, וד"ר חנן רפופורט, פסיכולוג קליני ולימים מנהל מכון סאלד. "שורת המתנדבים" החלה להוות כתובת למתלוננים על השחיתות של שלטון מפא"י, כיוון שחששו שיבולע להם אם יתלוננו במשטרה. ניסיונות הקבוצה לשתף את בן-גוריון ואת צמרת מפא"י נתקלו בתגובות נזעמות. דווקא היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן שיתף איתם פעולה ועודד אותם להביא אליו ידיעות כאלה, למרות התנגדות בן-גוריון, גולדה ושרת. "שורת המתנדבים" נתקלה בקיר אטום. העיתונות הייתה מגויסת, התנכלה ל"שורה" ולא שתפה עימה פעולה, למעט עיתון בודד אחד - "העולם הזה" של אורי אבנרי, שתמך בקבוצה ושימש לה כפה לאורך כל המאבק. בשל כל אלה, החליטה "שורת המתנדבים" לפרסם את החומרים בחוברת. בדצמבר 1955 הוציאה שורת המתנדבים חוברת ששמה "סכנה אורבת מבפנים". תוך ציון פרטים ושמות מדויקים האשימה שורת המתנדבים את השלטון בפרוטקציוניזם, אפליה, שחיתות, בזבוז ועוד. שורת המתנדבים הצביעה על סוחרים גדולים, שהיו מחוברים ישירות לעטיני הממסד, והצליחו לעשות הון על-חשבון קופת המדינה. החוברת האשימה את אותם סוחרים בהונאת קרן פיצויים של קורבנות הנאצים, בשם "אירס"ו", שנוהלה על-ידי הסוכנות. המשטרה פתחה בחקירה בנושא, ואפילו שלחה חוקרים לגרמניה, אולם אחד מבעלי ההון פנה למשטרה והתיק נסגר. בעקבות פרסום החוברת, הגיש עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, אז סגן המפכ"ל, תביעת דיבה נגד החתומים על החוברת. עמוס בן-גוריון, הואשם, בחוברת, ביחסים ובהתרועעות עם אותם סוחרים, ובשותפות עם אחד מבעלי ההון בחברת חציבה בשם "כורים". הסתבר, כי הוא לא העריך נכונה את נחישות יריביו ואת עומק האינפורמציה שעמדה לרשותם. שורת המתנדבים גובתה, וזרמו אליה אינפורמציות מרשיעות מגורמים רבים, וביניהם קציני משטרה, פקידים בכירים ואפילו גורמים פליליים. 13 עורכי דין התנדבו להגן על הנתבעים ללא שכר. דוד בן-גוריון התייצב לצד בנו. הוא דאג שיפורסם צילום שלו בעיתון מעל הכיתוב: "בני, אם יצאת לדרך - אל תירתע". במוקד המשפט עמד תיק אירס"ו והמשטרה עשתה ככל יכולתה למנוע את הצגת התיק בבית-המשפט. המפכ"ל דאז, יחזקאל סהר, העיד בבית-המשפט, ונשבע, כי אותו בעל הון אינו מופיע בתיק החקירה, ומעולם לא היה חשוד בתיק זה. המשפט בבית-המשפט המחוזי נוהל תוך הטיה לצד עמוס בן-גוריון. עו"ד שמואל תמיר, הפרקליט הראשי של שורת המתנדבים מספר, כיצד הורה לו השופט להקל בחקירת המפכ"ל סהר. רק כאשר בית-המשפט העליון הורה לפתוח את התיק, התברר, כי המפכ"ל לא אמר אמת בבית-המשפט. סהר הועמד לדין, והורשע בשבועת שקר. המשפט לווה במאמצי סיכול רציניים של הממסד ובתוכו המשטרה. למשל, מעצרו לעשרה ימים של אליקים העצני, איש שורת המתנדבים, לאחר שסירב להסגיר את מקורותיו. ביוני 1960 לאחר ארבע וחצי שנים, זיכה בית-המשפט העליון את שורת המתנדבים, קבע שהמפכ"ל שיקר בעדותו, שתיק אירס"ו נסגר מטעמים פסולים, ושאינו מאמין לחלקים מרכזיים בעדותו של עמוס בן-גוריון. פסק הדין קובע, שהתביעה הפיצה אינפורמציה מסולפת באמצעות העיתונות, ואף ניסתה להשתמש בביטחון המדינה כדי להסתיר את האמת מבית-המשפט. פסק הדין יצר רעידת אדמה במפלגת השלטון. יחזקאל סהר ועמוס בן-גוריון פרשו מהמשטרה. במהלך המשפט עלו נורמות קשות של המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה. המפכ"ל סהר הודה שהמשטרה, בהוראת ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, סגרה תיק חקירה חמור נגד מי שהיה גזבר הסוכנות - דוד בהרל. בהרל נחשד בהברחת מטבע חוץ, אולם משנתגלו החשדות הסתפקה ההנהגה בהקמת ועדה פנימית של מפא"י, בראשות דוד בן-גוריון. הוועדה הורתה ליועץ המשפטי לממשלה חיים כהן ולמשטרה לסגור את התיק והם צייתו.

מחקרים על שחיתות משטרתית, בארץ ובעולם, מלמדים, כי עד לשנות התשעים כמעט, היה כמעט בלתי אפשרי לגרום לאנשי משטרה לדבר בגלוי על התופעה. בדרך-כלל שלטה במשטרות הגישה המסרבת "לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ". אחת הסיבות העיקריות לכך הינה, שעצם העיסוק בתופעה מטיל דופי ביושרה של המשטרה כולה, ותורם לקיומו של סטריאוטיפ, שכבר קיים, הרואה כל משטרה כמושחתת. גם כיום, סבורים קציני משטרה רבים, שדיון ציבורי בתופעה ממעיט את אמון הציבור במשטרה, ומנפח ללא פרופורציה את הבעיות שיועלו. יתרה מכך, גילוי שחיתות במשטרה אחת, יכול להשליך לגבי תדמית של משטרות רבות אחרות. לפגיעה בתדמית יש השלכות של פגיעה ביכולת ההרתעה של המשטרה, ואף במעמד השוטר בעיני עצמו, ועל מורל השוטרים כקבוצה. טענה נוספת של המתנגדים למתן פומבי לנושא היא, שפרסום ציבורי יפחית את השליטה האדמיניסטרטיבית, ויחשוף את המשטרה ללחץ פוליטי. הבעיה היא, שלמרות שניתן להבין טיעונים אלה, הסירוב לקיים דיון פתוח בנושא השחיתות יוצר תוצאות שליליות יותר הן על המשטרה והן על השוטרים . אחת התוצאות השליליות הללו היא, שלסירוב להוציא את "הכביסה המלוכלכת" החוצה יש גם השלכות קשות של חיפוי. בפרשת השחיתות הגדולה האחרונה בניו-יורק, התגלה כי מפקדיו של השוטר מייקל דאוד, שהיו מודעים למעשיו, בחרו שלא 'לפוצץ' את הפרשה בפומבי, ולנסות לפתור אותה בשקט, על-ידי העברתו לתחנה צדדית. הסתבר, כי מדובר בשיטה, לפיה הועברו שוטרים החשודים בשחיתות למקופים נידחים (שכונו על ידם "אתרי אשפה"), על-מנת להרחיקם ממוקד העניינים . בישראל, נושא חקירת השוטרים איננו עניין משטרתי פנימי, והוא נתון בידי המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים.

מהו הלקח העיקרי שניתן ללמוד מפרק זה?

למדנו, כי השיטור מטבעו מועד לחריגה, כיוון שעבודתו מחייבת תפקוד על חבל דק, שהמעידה ממנו לעיתים היא טבעית. על כן, אין שיטת שיטור שאין בה חריגה. מכאן שהמבחן ל'ניקיונה' של משטרה אינו משטרה חסרת חריגות. אין משטרה כזו בנמצא. משטרה 'נקיה' מסטייה ומשחיתות תהיה זו, שמפלס החריגות בה נמוך יחסית, באופן שניתן לשלוט בו ולחיות עימו, מבלי שהמשטרה תאבד את הלגיטימציה הציבורית שלה.

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

העשרה

• • בועז סנג'רו (2018), פשעים של חוקרי משטרה: תפוחים רקובים אחדים או שיטה?, גלובס, 12/4/18.
  • סגן ניצב אפרים ארליך (קרמשניט) בעדותו בוועדת זיילר:

• יחזקאלי פנחס (2014), האם כדאי למשטרה לאמץ רוטציה בקרב שוטרים?, 1/12/14.
• שמחה ורנר, מינה צמח (2006), טוהר המידות במערכות אכיפת החוק בעולם ובישראל: גישות, אפיונים, מדיניות ודרכי התמודדות, ירושלים: מדינת ישראל, המשרד לביטחון הפנים, לשכת המדען הראשי.
• יניב קובוביץ (2012), בכיר לשעבר במח"ש: "לכל ארגון פשע יש שוטר שעובד בשבילו", הארץ, 15.06.2012.
• יונתן הללי (2016), קצין משטרה יועמד לדין לאחר שקיבל בקבוק ויסקי ומנע ביקורת בפאב, מעריב, 16/03/2016. 
• איתמר לוין (2016), 18 חודשים לקצין מג"ב על שוחד, מחלקה ראשונה, 27/03/2016.
• יחזקאלי פנחס (2016), שחיתות של שוטרים: אוכלי בשר ואוכלי עשב..., 26/2/16.
• יניב קובוביץ (2016), יותר מ-80% מהשוטרים בתפקידים רגישים השתמשו במידע פנימי לצורך אישי, הארץ, 20/6/16.
• המרחק בין שוטר לעבריין: ב' (2016), נמאס לי מהמשטרה אז הפכתי לפושע, 26.03.16, ynet.

מקורות לפרק השמיני

• • (א) אלירם יהודה (1996), משטרה וחברה - מבוא למדעי המשטרה, הוצאת מולטיפרס בע"מ, ירושלים. וגם:
  • Clinton Terry W. (ed.) (1985), Policing Society: An Occupational View, N.Y.: John Wiley & Sons, pp. 37-73.
  • (ב) Stoddard E. (1983), Blue Coat Crime, In: Klockars C.B. (ed.), Thinking about Police: Contemporary Readings, MacGraw-Hill, New York, p. 341.
  • (ג) מכתב אישי מאת: Prof. Kleining John (Feb. 1994), Department of Law and Police, John Jay College, University of New York.
  • (ד) More Harry W. (1992), Special Topics in Policing, Anderson Publishing Co. Cincinnati, Ohioץ
  • (ה) ראה More, 1992 לעיל.
  • (ו) על 'ועדת וויקרשאם'
  • (ז) ראה More, 1992 לעיל.
  • (ח) על וועדת קנאפ
  • (ט) יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1994), סטייה משטרתית כתוצר לוואי של עבודת המשטרה, סטטוס, גיליון  42 , עמ' 37-40.
  • (י) תיאור מפורט של הסתבכויות בכירים במשטרה מקום המדינה ועד ימינו ראה אצל: פנחס יחזקאלי, למה הם מסתבכים? על הסתבכויות של בכירים במשטרה וסיבותיהן, ביטחון לאומי 3-2, 2003, עמ' 105-61.
  • (יא)  סהר י. (1992),  סיפור חיי - זיכרונות המפכ"ל הראשון של משטרת-ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב.
  • (יב) לשם ברוך (1988), זיגל, ספרית מעריב, תל-אביב, עמ' 82.
  • (יג) ראה: ע"א 263/57, ש. סימונסון נ' עמוס בן גוריון, פ"די י"ד (2), עמ' 1205, וגם: ריבה תמי, עלייתה ונפילתה של שורת מתנדבים, המכללה לבטחון לאומי, מחזור ט"ז. וגם: העצני נדב (10/4/98), השחיתות הגדולה של שנות ה - 50, מעריב, מוסף פסח, עמ' 32-35.
  • (יד) More H.W. (1992), Special Topics In Policing, Cincinnati, Anderson Publishing.
  • (טו) כספית בן (9.10.93), בוז לכחולי המדים, מעריב, סוף שבוע, עמ' 62-65.