עם תום השלטון הצבאי הבריטי על ארץ-ישראל והמעבר לממשל אזרחי, ב-1 ביולי 1920, הייתה המשטרה האזרחית (שכונתה 'משטרת פלסטינה ושירות בתי-הסוהר' - Palestine Police and Prison), אחראית גם על הכליאה. היא הוכפפה לנציב העליון, ובראשה הועמד, עד 1923, מייג'ור יו טיודור (טייכר, 2003, עמ' 139; כספי, 1984, עמ' 142).

כבר ב-1918, פרסם השלטון הצבאי הבריטי קובץ צווים בשם:  O.E.T.A. Standing Orders and General Instructions, שבו הופיעו מספר הוראות הנוגעות לבתי- סוהר, מעצרים ואופן החזקת אסירים. למשל (כספי, 1984, עמ' 142-141):

• אדם לא יוחזק במעצר מעל 48 שעות ללא פקודת מעצר חתומה על-ידי שופט צבאי או שופט אזרחי;
• כל אסיר שיוכנס לבית- הסוהר , חייב להיבדק על-ידי רופא ;
• חובת מיון אסירים - מי שנידון לתקופת מאסר מעל6 חודשים, יישלח לבית-הסוהר בירושלים; מי שנידון לעבודת-פרך, יישלח לרצות עונשו במצרים.

בשנת 1918 כבר נקבעו תקני 70 תקני סוהרים בכל ארץ-ישראל לבתי-הסוהר ולבתי-המעצר (כספי, 1984, עמ' 142):

• בית-סוהר בירושלים 21 סוהרים;
• בתי-מעצר: בית-לחם - 2 סוהרים; רמאללה – 2; יריחו – 2;
• יפו: 12;
• רמלה: 11;
• עזה: 8;
• חברון: 8;
• באר-שבע: 4.

ב- 1 ביוני 1921 פורסמה פקודת בתי-הסוהר הראשונה (ראו צילום בנספח מס' 1), אשר באה להורות להנהלת בתי-הסוהר כיצד לנהל את בתי-הסוהר בארץ-ישראל, וכן לקבוע את סדרי המשמעת של האסירים בחיי היומיום בבתי-הסוהר. הפקודה קבעה כי חוק האסירים במושבות הבריטיות יחול גם על אלו שבארץ ישראל. היא תוקנה על ידי הבריטים בשנים 1924 ו-1934 (ראו בהמשך). הפקודה הייתה קצרה מאוד וכללה רק מספר סעיפים הכרחיים, הנוגעים להכרזת בניינים ומחנות כבתי-סוהר, ולמתן סמכות למפקח הכללי של המשטרה ובתי-הסוהר, באישור הנציב העליון, לתקן תקנות להסדר ענייני בתי-הסוהר לעובדים ולאסירים.

על-פי הסמכות שניתנה בסעיף 12 לפקודת בתי-הסוהר 1921, פורסמו ב- 1925 תקנות בתי-הסוהר, אשר תוקנו ושונו פעמים אחדות עד לשנת 1947 (כספי, 1984, עמ' 143).

התקנות התייחסה לכל האסירים – פליליים וביטחוניים – כמקשה אחת ולא הפרידה ביניהם. אולם, ניתנו זכויות מיוחדות לאסירים שקיבלו מבית משפט את ההגדרה "יחס מיוחד", כמו למשל, זכותו ללבוש את בגדיו בכלא במקום בגדי האסירים הסטנדרטיים. "יחס מיוחד" זה ניתן על ידי בית המשפט לנאשמים שהיה להם כסף לשלם עבור הוצאות משפט ו/או שעמד לרשותם עורך דין טוב (טייכר, 2003, עמ' 140).

פקודת בתי-הסוהר השנייה מ- 1940, בחתימת הנציב העליון דאז, הרולד מקמילן - שביטלה את פקודת בתי-הסוהר משנת 1921 - היא הפקודה המשמעותית ביותר בתחום הכליאה, שניתנה על ידי הבריטים, ולמעשה, הייתה זו הפקודה הבסיסית והמפורטת הראשונה.

בפקודה זו הופיעו פרקים שעסקו ב: מינוי סוהרים, מינוי רופאים בבתי-סוהר והגדרת תפקידם, מינוי מבקרים רשמיים מקרב פרנסי הציבור שנקראו 'דיינים-מסיירים', סדרי הקבלה של אסירים, עבודת אסירים, ניצול, שעות הפנאי, משמעת, הטיפול באסירים שנידונו למוות, משמעת אסירים ושחרור אסירים (טייכר, 2003, עמ' 139; כספי, 1984, עמ' 143).

הדיון בהפרדת שירות בתי הסוהר מהמשטרה החל בשנות ה-30 אך בפועל התבצע בשנת 1946. לשם כך, פורסמו שתי פקודות חדשות:

פקודת בתי-הסוהר השלישית מה- 5 בפברואר 1946 [פקודת המשטרה ובתי-הסוהר (הפרדה) (הוראות שונות), 1946], שביטלה את הפקודה משנת 1940, ונשארה בתוקף גם לאחר הקמת מדינת ישראל, עד 1971. פקודה זו הייתה מבחינה טכנית כוללת ומשוכללת יותר מזו של 1940 וניכר היה בה הניסיון המצטבר של 25 שנים בניהול בתי-סוהר על-ידי השלטון המנדטורי. נקבעה הפרדה בין אסירים לאסירות ובין אסירים לעצורים, בין אסירים צעירים ואסירים מבוגרים. בנוסף, היא העניקה זכויות מסוימות לאסירים, כמו פעילות דתית, זכויות לטיפול רפואי ועוד. בנוסף, נקבע כי בראש שירות בתי הסוהר יעמוד נציב בריטי.

הפקודה תוקנה, בסעיפים בודדים, פעמיים: בשנת 1947 ופעם בשנת 1948; והמסד שבנתה נשאר בתוקף עד קום המדינה.

בדברי ההסבר מטעם ממשלת המנדט הודגש, שעיקר הפקודה הוא הפרדת בתי-הסוהר מהמשטרה, ושכוונתה היא 'להעמיד את ארץ-ישראל בשורה אחת עם הארצות המתקדמות בעולם, שם קיים שירות בתי-סוהר ללא כל קשר עם המשטרה'.

יחד עם זאת, חסר בפקודה ההיבט הטיפולי-שיקומי, תחום שהיה כבר ידוע ומפותח בארצות-הברית ובאירופה (כספי, 1984, עמ' 144-143).

מדיניות הבריטים כלפי האסירים הייתה נוקשה, וחיי הכלא היו קשים למדי. שלט בהם משטר של דיכוי ושימוש בכוח מצד סוהרים. זאת, במטרה להשליט סדר ולמנוע התפרעויות ובריחות מהכלא. בין ביתר, הונהגו עונשי גוף פומביים כמו הלקאת אסירים בשוט בחצר בית הסוהר על מנת להתריע את שאר האסירים.

אבל מצד שני, תמורת תשלום לסוהר או לאסיר אחר ניתן היה להשיג, כמעט כל דבר (כספי, 1984, עמ' 163).

עם כיבוש הארץ בשלהי 1917 ותחילת 1918, מצאו הבריטים מתקני כליאה ישנים ובלתי-מתאימים; וכבר בשנת 1918 הכשירו בית-סוהר מרכזי בירושלים. לשם כך השתמשו בבית- הארחה רוסי באזור ה'מוסקוביה') כיום מצוי שם 'היכל הגבורה' שבמגרש הרוסים.

בנוסף, הם מצאו האנגלים בית-מעצר ב'קישלה' של היום (סמוך למצודת- דוד בעיר העתיקה); ובית-סוהר שלא ניתן היה להשתמש בו בשכונה המוסלמית בעיר העתיקה, סמוך לשער המשגיח שבאזור הר הבית (כספי, 1984, עמ' 142, 145).

בבית לחם המשיכו הבריטים לתפעל את בית הסוהר לנשים בבית לחם, שכבר היה פעיל.

כמו-כן, הם השתמשו במקומות-מעצר מתקופת התורכים בערים האחרות, או ששכרו בניינים מתאימים והפכום לבתי-מעצר זמניים (כספי, 1984, עמ' 142).

עם הקמת 'משטרת פלסטינה ושירות בתי-הסוהר', ביולי 1920, כאשר נוכחו הבריטים שאין מספיק מקומות-מאסר ברחבי ארץ ישראל, החליטו לשפץ את המבצר הצלבני הישן בעכו - שבחלקו שימש בזמן התורכים כבית-סוהר - ולהפכו לכלא מרכזי שני.

האנגלים נהגו להחזיק אסירים ועצורים גם בבתי מעצר שליד מטות המשטרה המחוזיים, או בתאי מעצר בתחנות משטרה.

למרות זאת המבנים לא הצליחו להכיל את כל אוכלוסיית האסירים. לכן, הם הקימו פלוגות עבודה של אסירים במבנים זמניים או במחנות מעצר בעתלית, במזרעה, בלטרון ובסרפנד. כך למשל, הוחזקו עצירים מנהליים ועולים בלתי-חוקיים במחנות-צבא, שהפכו למחנות-מעצר ארעיים בשנים 1940-1938 (כספי, 1984, עמ' 146-145).

אוכלוסיית האסירים והעצורים השנתית נעה, בין השנים 1943-1930, בין 30 ל- 35 אלף איש. הממוצע היומי עמד על בין 2000 ל- 4000 אסירים. בשנים 1945-1944, עם גבור גלי העלייה הכלתי-חוקית, עלה מספר האסירים והעצורים השנתי, והגיע בשנת 1944 ל- 41,776 אסירים; ובשנת 1945 ל- 37,197 אסירים (כספי, 1984, עמ' 159; תימור, 2009, עמ' 313).

בשנת 1947 הוחלט להפריד את האסירים היהודים מהאסירים הערבים, בשל ההתפרעויות שהביא פרסום תוכנית החלוקה. במקביל, גויסו 30 סוהרים יהודים כדי לטפל באסירים היהודים.‏

נספח: פקודת בתי הסוהר הראשונה מ- 1921