[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Petras Gagilas לאתר flickr]

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

במחצית שנת 1996 נתפסה קבוצת אנשי מודיעין, מאחת מתחנות המשטרה, מבלה במסגרת ערב יחידה, בבית בושת ברמת-גן. אזרחים רבים, כמו גם בכירי משטרה ושוטרים מן השורה נזעקו מן המקרה, והמפכל דאז, אסף חפץ, אף פרסם הודעת גינוי חריפה להתנהגות השוטרים, והנחה את המפקדים לחזור ולרענן לפקודיהם את נורמות ההתנהגות הנדרשות .

ככל שישמע הדבר מוזר, התופעה הזו לא נבעה מחריגה אישית בעייתית של השוטרים המעורבים. שורשיה נעוצים בתרבות הארגונית, שהיא חלק מהותי במאפייני המקצוע המשטרתי. השוטרים, 'הלוחמים בפשע' (ובמקרה זה, אנשי מודיעין, חוד החנית של המשטרה במאבקה בפשע) רק נטלו פסק זמן, כאותם חיילים המגיעים, באמצע המלחמה, לעיר הגדולה, למספר שעות מנוחה, וחוגגים את החופשה בחברותה, באחד מבתי הבושת בעיר.

התרבות הארגונית של השוטרים היא המאפיין המקצועי המושמץ ביותר בספרות העוסקת במדעי המשטרה, וכבר נוכחנו, כי מיוחסת לה את תרומה נכבדה לסטייה המשטרתית.

בישראל עלה מונח זה, לראשונה, לסדר היום הציבורי בדו"ח מבקר המשטרה דאז, אברהם אדן, על אלימות השוטרים, שכבר דנו בו בהרצאה קודמת. אדן ביסס את הדו"ח על הטיעון, שהאלימות המשטרתית, בצד נורמה של שקר, שנועדה לחפות על שוטרים אלימים, הם הביטוי לתרבות הארגון במשטרת ישראל.

מהי תרבות ארגונית? המושג "תרבות ארגונית" הנו מושג המפתח בהבנת תהליכים ארגוניים. התרבות הארגונית מגדירה את "כללי המשחק" בארגון. את מערכת האמונות, הערכים ונורמות ההתנהגות הרווחת בו. היא מבהירה למשתתפים את המותר והאסור מבחינה חברתית. כללי משחק לא רשמיים אלה הם הקובעים את מידת השייכות והמקובלות של אדם באותו ארגון. התנכרות לכללי המשחק מונעת את ההשתלבות המלאה של היחידים, וגורמת להרחקתם בפועל מהמסגרת החברתית. על בסיס משותף זה מתנהלים יחסי מיקוח, פשרות והסדרים שונים בין קבוצות הפועלות בארגון .

איך נזהה תרבות ארגונית? בכל ארגון ניתן לזהות דפוסי התנהגות אופייניים, ביטויי לשון חוזרים ונשנים, סגנון לבוש מסוים, טכסים, ומאפיינים תרבותיים נוספים, הגלויים לעין כל. בד בבד, בכל ארגון יש מאפייני תרבות - אמונות, ערכים, מוסכמות, נורמות התנהגות, ועוד, שאינם גלויים, ושניתן לזהותם רק באמצעות חקירה מדעית שיטתית. דמו בעיניכם קרחון, שקל לזהות בו את החלקים הגלויים מעל המים, וככל שחלקו השקוע במים של הקרחון עמוק יותר, כך הוא רחוק מן העין. מכאן, שרב הנעלם על הנגלה וצריך להיזהר בזיהוי, כיוון שיש הבדל גדול בין תרבות מוצהרת לתרבות בפועל!

התרבות הארגונית במשטרה מאפיינת את השוטרים, כקבוצה, על-ידי מערכת ערכים, נורמות והתנהגויות, המבדילים אותם משאר הציבור. התנהגות זו מאפיינת אותם בעת ביצוע תפקידם וגם לאחר מכן, בחייהם החברתיים והפרטיים.

מהם מאפייניה של התרבות הארגונית המשטרתית? 

• אחד המאפיינים הדומיננטיים של התרבות הארגונית הוא, שהשוטרים תופסים עצמם כ"לוחמים" למען השמירה על הסדר החברתי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוק. תפיסה זו מחלחלת עד הפיקוד הבכיר במשטרה, ומשפיעה על הבנת יעודה של המשטרה והגדרת יעדיה. תחושת המצ'ואיזם של 'לוחמים' ומעטה הסודיות יוצרים רצון לחשל את החברות, ולחזק את הדימוי העצמי בסיטואציות 'גבריות' מובהקות, כמו למשל הבילוי בבית הבושת, איתו פתחתי פרק זה. כך, במהלך ההתפתחות ההיסטורית של השיטור, התבססה לה התפיסה, לפיה, המשטרה הינה סוכנות למלחמה בפשיעה. זוהי תפיסה הגורסת, כי המשטרה היא מעין צבא, המגן על החברה מפני האויב מבפנים . כתוצאה מתפיסה זו בנתה המשטרה לעצמה דימוי של "החיילים בכחול", ובנתה את עצמה על-פי דימוי זה: בירוקרטיות וארגון צבאי, היררכיה, מדים, משמעת, נשק וכדומה. השוטר רואה עצמו כחיל, המהווה את הקו הדק, הכחול, בין תוהו-ובוהו לבין חברה מתוקנת . תפיסה זו התחזקה מאוד בקרב משטרות בארצות-הברית בסוף שנות ה - 80' ובמהלך שנות ה - 90', כאשר משטרות החלו להיאבק בהצלחה בפשיעה ברחבי ארצות-הברית. שיאו של התהליך היה ההצלחה המרשימה, שרשמה משטרת ניו-יורק בהפחתת הפשיעה. המסרים שיצאו מאותן משטרות היו "צבאיים" מאוד, ודוגמאות יש למכביר: ב - 1989 פרסם מפקד משטרת צ'רלסטון - דרום קרוליינה, Chief Reuben Greenberg , ספר בשם: "הבה ונכבוש מחדש את רחובותינו" (“Let’s Take Back Our Streets!”). "אני מסרב לקבל", טוען גרינברג, "כי המלחמה כנגד האלמנטים הרעים בחברה שלנו הינם בלתי ניתנים להבסה" . הביטויים בספר בעלי אופי צבאי מלחמתי מובהק. למשל, את הפרק בנושא הטיפול בנהיגה תחת השפעת אלכוהול הוא מכנה: "התיזו את ראשיהם מעליהם" ("Off With Their Heads") . דוגמא נוספת: הספר המרכזי, המנתח את הצלחתה של משטרת ניו-יורק בעשור האחרון  קרוי: "משטרת ניו-יורק נלחמת בפשיעה" ("NYPD Battles Crime"). הביטויים המתוארים בספר הינם בעלי אופי צבאי מובהק. למשל, אפילו חדר הערכת המצב מכונה "חדר מלחמה" ("War Room"). "תפיסה לוחמנית" זו התחזקה בישראל מאוד בתודעת השוטרים והמפקדים, לאחר שקיבלה המשטרה את האחריות על ביטחון הפנים, ב - 1974. מאז, ה"מלחמה" לא הייתה רק באויב ה"פנימי" - הפשיעה, אלא גם באויב ה"חיצוני", המשותף למשטרה ולצבא. תהליכים דומים מתרחשים כיום גם בארצות-הברית וברוב מדינות העולם המערבי, לאחר פיגועי ה - 11 בספטמבר 2001 בארצות-הברית והשלכותיהם. הגישה הצבאית התחזקה בישראל מאוד בעקבות מלחמת המפרץ, והגיעה לשיא בעקבות מלחמת הטרור עם הרשות הפלסטינית, שנפתחה באוקטובר 2000. אז הפכו השוטרים ללוחמים באמת. לא רק זאת, עיקר תהילתם והלגיטימציה הציבורית שלהם באה כתוצאה מכך. לעובדה זו יהיו עוד מחירים לא מבוטלים בתחום היחסים עם הציבור, כאשר נושאי הביטחון יהפכו אקוטיים פחות, והשוטרים יידרשו לסגל לעצמם מחדש גישה שירותית, ולהתמקד בתחומי עיסוק משטרתיים אופייניים יותר.
• המאפיין השני, הנובע מן הראשון, הוא מה שמכנה מבקר משרד המשטרה, אברהם אדן, "תרבות של שקר" : התפיסה הלוחמנית יוצרת אצל השוטר תחושה של שליחות, ובטחון ש"במלחמה כמו במלחמה", ו"במלחמה הכל מותר". החוק, שעליו השוטר אמור לשמור, נתפס לעיתים כמכשול בדרך להשגת אפקטיביות בעבודה, וקיים פיתוי מתמיד לעבור עליו, כדי להשיג תוצאות טובות יותר. חוסר הנכונות הציבורית להשלים עם חריגות אלה יוצר מתחים ועוינות כלפי הציבור. השוטרים חשים, כי הנאמנות למשטרה ולחברים גבוהה יותר מנאמנותם לחוק. נאמנות לעמיתים היא מאפיין מרכזי בתרבות הזו, ולמען העמיתים מותר אף לשקר. שוטרים, שסטו, ושנדרשים לשלם את המחיר, מרגישים מבודדים ונבגדים, והם מקימים מעין "חומה כחולה" (The ‘blue wall of silence’) בינם לבין האזרחים. כך נוצרת תת-תרבות משטרתית, המאופיינת על-ידי סודיות גבוהה מאד ויחס ציני וחשדני כלפי הציבור . מאפיין זה מונחל כערך עליון לכל מגויס חדש. תרבות ארגונית זו היא כה חזקה, עד שהיא "מחברתת", במהירות יחסית, מגויסים חדשים, כך שיטמיעו את ערכיה ותרבותה. אלה שמסרבים לכך נפלטים במהירות מן המשטרה, ואם הם בוחרים להישאר בה הם נידונים לחרם ולנידוי . על תרבות השקר במשטרה ניתן ללמוד מתיאוריה של מי שהיתה משך שלוש שנים ראש המחלק לחקירות פנים במשטרה, ניצב-משנה בלה וינשטוק. כבר תארתי, בהרצאה קודמת, כיצד פנתה ויינשטוק למבקרת המדינה, מעל ראשי מפקדיה, בתלונה על טיוחי חקירות בעניינם של עשרות שוטרים וקצינים. פניה זו הביאה לדו"ח חריף של המבקרת על תפקוד המשטרה, וזרזה את תהליך הוצאת חקירות הפנים מרשות המשטרה, והקמת המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. ויינשטוק לא בחלה בהדלפות לעיתונות, כשהיא מספקת ציטטות נגד בכירים: על המפכ"ל לשעבר דוד קראוס ז"ל טענה שהוא מטייח ומכשיל חקירות, על המפכ"ל לשעבר רפי פלד טענה, שחקירה בעניין סודות משטרתיים שפלד הדליף לכתב טלוויזיה טויחה על-ידי מפקדו דאז, יגאל מרכוס. נגד המפכ"ל לשעבר אסף חפץ ניהלה חקירה משמעתית בעניין אישור מידע לעיתונאים ואף העידה במשפטו, בשנת 1984. את תנ"ץ משה פרידמן ואת ניצב גבי עמיר דרשה לחקור בעניין שיבוש הליכי משפט, ועוד. ויינשטוק טענה, כי לא פעלה לפי "הקודים שלהם" כהגדרתה:

"הרבה אנשים שמשרתים במשטרה חיים במנטליות של 'המפכ"ל משלם לי משכורת'. התפיסה של 'הציבור משלם לי משכורת' בכלל לא נכנסת להם לתודעה. שוטרים מרגישים שהם מקריבים את עצמם על מזבח שלום הציבור, אבל התפיסה הבסיסית של דמוקרטיה וזכויות האזרח נשכחת מהם לחלוטין. אני כבר לא מדברת על יחס למיעוטים, או שוויון בפני החוק, נושא כאוב לכשעצמו."

הנורמה המשטרתית היא כזו שעושים הכל כדי שהחקירה נגד שוטר לא תמוצה, ושכולם ילכו הביתה בשלום. אני לא נתתי יד לזה. לא לטיוח ולא להגנה על בכירים במערכת, אז כמובן שחיפשו אותי... בתיקים המשמעותיים שטיפלתי בהם בבית-הדין, נתגלתה בפני תמונה מחרידה של טיפול לקוי מהשורש: היו מגישים לשוטר את חומר הראיות שיש בתיק נגדו, על מנת שיוכל לתאם גירסה בהתאם לממצאים. זה מה שנקרא הפרעה לעשיית הצדק מלכתחילה. אתה מקבל תיק שאין בו כלום. את השאלות הקשות ביותר נמנעו מלשאול. הגירסה כבר מתואמת. הייתה תחושה, שהחוקרים המשטרתיים בכלל ביקשו סליחה מהנחקרים שלהם. כל האווירה בבית-הדין היתה של 'סחבקייות'. עובדים בבית-הדין מזמינים נאשמים: 'בוא שב איתנו'. נציגי ציבור שישבו בבתי הדין (כשופטי צד, פ.י.) העידו על התופעות האלה. והתופעה המדהימה היא ששוטרים שהסכימו כבר להעיד כנגד חבריהם כונו 'קשקשנים' ו'לא אמינים' בידי המפקדים שלהם... הכל היה עשוי כך שכולם ילכו כמה שיותר מהר הביתה .

מעשיה של ויינשטוק הוו חריגה לא נתפסת מ"הקוד התרבותי" המקובל, וויינשטוק "הוגלתה", בין היתר בשל כך, לשמש כשופטת בבית הדין של המשטרה בפתח תקווה. המפכ"ל לשעבר יעקב טרנר צוטט בעיתונות בהתייחסו אליה: "זהו מוקש שאנחנו לא מסוגלים לפרקו. רק לסלקו".

לעג הגורל, גם ויינשטוק הסתבכה לבסוף במערכת תלונות הדדיות עם מפקדה, תנ"ץ יורם גונן, ובחשד לשימוש לרעה בסמכות, כאשר ניצלה, לפי החשד את אחד משוטריה לצורך סידורים פרטיים. הסתבכות זו הביאה לפרישתה מהמשטרה, כדי להימנע ממשפט משמעתי בפני המפכ"ל דאז, רפי פלד .

• המאפיין השלישי של התרבות הארגונית הוא הנאמנות ל"מנהיג": בדומה לנאמנות ל"שבט" (קרי, למשטרה בכלל וליחידה הספציפית בפרט), התרבות הארגונית מעודדת את הנאמנות למפקד. הנאמנות ולא תכונות אחרות הרלוונטיות למילוי תפקיד, הן השיקול העיקרי והמכריע לקידום בארגון, כאשר כל מפקד משתדל להציב בעמדות מפתח את נאמניו.
• המאפיין הרביעי של התרבות הארגונית הוא השובניזם: המשטרה היא ארגון גברי קלאסי, וככזה הוא סובלני מאוד לגישות שובניסטיות עד כדי כך, שנשים המצליחות בו, בתפקידי שיטור בשטח, נאלצות לאמץ, בדרך-כלל, את הנרטיב הגברי, מבדיחות והתבטאויות גסות, ועד ליחס מפלה כלפי נשים אחרות בארגון.

ראוי לציין, כי המשטרה לאו דווקא מושכת אליה אנשים בעלי קווי אישיות המתאימים לתפיסה הזו. האישיות המקצועית מתפתחת תוך כדי תהליך הסוציאליזציה במשטרה. ד"ר סרג'יו הרצוג מאוניברסיטת חיפה מצא, למשל, באחד ממחקריו, כי האלימות המשטרתית היא מאפיין הנרכש, במקרים רבים, בעת שירותו של השוטר ואינו ניתן לאיתור לפני גיוסו.

השימוש בתרבות הארגונית לצורכי הארגון

ראוי לייחד מקום, בפרק זה, לשימוש בתרבות הארגונית ככלי ניהולי. התרבות הארגונית היא גם מנגנון שליטה. משמעותה של התרבות היא לא רק הכללים המפורשים והמשתמעים, המנחים ומעצבים את ההתנהגות וחוויית העבודה שלהם; היא גם הכלי שבאמצעותו מנהלים מנסים, במודע, להשפיע על ההתנהגות ועל חוויות העבודה של אחרים. התרבות הארגונית מאפשרת לחנך את העובדים בלי שהם ישימו לב לכך . ובאמת, התרבות הארגונית מביאה ליעילות אירגונית, כאשר היא מצליחה לעורר בקרב רוב המשתתפים תחושה של מטרות ארגוניות משותפות, לעודד אותם לראות במטרות ארגוניות אתגר, שהוא מעל ומעבר למניעים האישיים שלהם, ולטעת בהם הזדהות עם ההחלטות והפעולות של הנהגת הארגון. התרבות הארגונית משמשת, במקרים אלה, מנגנון פיקוח יעיל, המאפשר לראש הארגון ולמנהליו הבכירים לנהל פעולות ארגוניות תכליתיות על בסיס נורמטיבי של סמלים. אחד הכלים האפקטיביים ביותר להנחלת התרבות הארגונית לעובדים על-ידי הפיקוד היא ה"טכס". טכס הוא "פעילות המונחית על-ידי כללים ובעלת אופי סמלי, המושכת את תשומת-הלב של המשתתפים למושאים של מחשבה ורגש, שיש בהם משמעות מיוחדת עבורם". הטכס גורם לחברי הארגון 'להפנים' את התרבות ומטמיע בהם את ה'ראש' הנכון ואת 'תגובת הבטן' הנאותה... . דוגמא קלאסית לטכס משטרתי הוא מוסד "מסדר המפקד", הלקוח מהתרבות הצבאית.

ביולי 1996 פרסם ידיעות אחרונות כתבה תחת השם "הטירונות של אחת מתחנות המשטרה". בכתבה 'מצליף' הכתב במפקדים המשטרתיים כך: "לסגנון תקופת השוטר אזולאי יש עדיין במשטרת-ישראל כמה חסידים, שמנסים לשמר אותו בכל מחיר". הכתבה מספרת, כי לכבוד המסדר -

"ניקו השוטרים את התחנה וצחצחו אותה, שטפו את הניידות והמתינו בשלשות בחצר, כמו במסדר יום העצמאות בימי השוטר אזולאי. מפקדי התחנה... שכל חייהם היו בלשי שטח, העמידו רק 25 שוטרים על מדים בחצר, כי לא נראה להם הגיוני שאלה שעבדו בלילה וצריכים לעבוד גם בלילה הבא, יעמדו למסדר במקום לישון. למפקד המרחב זה לא הספיק. שלוש וחצי דקות אחרי שסגן מפקד התחנה צעק 'הקשב' ושמפקד התחנה החל ללוות את מפקד המרחב לבדיקה בין השורות, הסתיים המסדר בפתאומיות. 'ככה לא מתכוננים למסדר. בשבוע הבא יהיה מסדר חוזר' הודיע מפקד המרחב לשוטרים. לפני שהספיק לבדוק את החדרים ואת החלק הנסתר של מכסי המנוע של הניידות, ולפני שנגס ביס אחד בכיבוד, הוא עזב את המקום בסערה.

אותו מפקד הגן על עמדתו בהסבירו לכתב ש -

התחנה לא התכוננה מספיק, ואני דחיתי את המסדר. יש שוטרים שלא אוהבים את המשמעת, שלא מתלבשים לפי הכללים ולא עונדים את כל התגים והסמלים הדרושים. אני חושב שהמשמעת היא המפתח לעבודת משטרה טובה"...

למה לפיקוד המשטרה לעסוק בטקסים הללו ועוד לשלם על כך מחיר תקשורתי? פיקוד המשטרה, למרות היותו מודע לנזק הנגרם מהגישה הלוחמנית בתרבות הארגונית המשטרתית, מטפח במתכוון ובהתמדה את המודל הצבאי, המחזק גישה זו. הוא עושה זאת דרך קידושם של טקסים, כמו צעידה צבאית, עמידה בשלשות והצדעות, ושל קיום מסדרים צבאיים תקופתיים, גם בתחנות המשטרה שבערים הגדולות. על הסיבה לכך עמדנו כבר בהרצאות קודמות. המודל הצבאי הוא כלי השליטה האפקטיבי ביותר שקיים בידי הפיקוד למנוע סטייה משטרתית חמורה. כך נוצר מעגל מוזר. המפקדים, החרדים מסטייה, מטפחים את המודל הצבאי, המחזק את התרבות הארגונית המעודדת אותה. גידול בסטייה מביא להידוק הפיקוח הצבאי, שמביא לחיזוק התרבות הארגונית, שתביא להגדלת הסטייה, וחוזר חלילה. מודלים שונים של עבודה, כמו של השיטור הקהילתי, המטיפים ל"שחרור הרסן" מעל השוטרים, וליצירת נורמות עבודה, המחלישות את התרבות הארגונית ומשנות אותה, מרתיעים מאוד את הפיקוד, החושש מאבדן שליטה ומעליית מפלס הסטייה המשטרתית עקב החלשת הפיקוח.

התרבות הארגונית ותהליכי שינוי בארגונים:

התרבות הארגונית שימשה מכשול מהותי בפני כל מי שניסה לבצע שינויים ארגוניים במשטרה. כל שינוי ארגוני מורכב משני תחומי שינוי עיקריים: שינוי במבנה הארגוני, ובעקבותיו - שינוי בחוזה ההעסקה הלא-פורמלי של העובד בארגון. שני תחומי השינוי הללו משנים את מוקדי הכוח בארגון. על כן, התרבות הארגונית, מטבעה, תהיה בעד שימור הקיים ותתנגד לשינוי. התנגדות זו אפקטיבית מאוד, כיוון שהיא אשר קובעת למעשה את כללי המשחק. ובאמת, מפקדים שרצו להעביר רפורמות במשטרה, ביקשו תמיד לנטרל את התרבות הארגונית ולשנות אותה.

המפכ"ל, בין השנים 1976-72, שאול רוזוליו, היה הראשון שניסה, במהלך כהונתו, לחולל שינוי בתרבות הארגונית המשטרתית, דרך גיוס רב-שכבתי, מבחוץ, של בוגרי אוניברסיטאות וקציני צבא, כדי, בין היתר, להחדיר אתיקה וערכי התנהגות חדשים, שיובילו לשיטור הוגן, צודק ורגיש יותר מבחינה חברתית. גיוס זה נועד לחולל מהפיכה בשיטור בישראל, באמצעות שינוי סמוי והדרגתי בכוח האדם. אבל נסיון זה נכשל בעיקרו. הסתבר, כי התרבות הארגונית של השוטרים נטרלה את הפוטנציאל לתמורה, שהיה טמון בגיוס זה, על-ידי הפיכת האקדמאים (ואחר כך אנשי הצבא) לשוטרים ברוחם ובנפשם .

רפורמטור אחר שניסה להתמודד עם התרבות הארגונית היה המפכ"ל הרצל שפיר, שבמהלך כהונתו הקצרה, בשנת 1980, (31/12/80-1/1/80) הגדיר את היעד של שינוי ערכי בתרבות השוטרים כמטרה עליונה של תכנית "תירוש" - אותה תכנית לרפורמה כוללת במשטרה, שהגה והוביל. הפסקת כהונתו של שפיר על-ידי שר הפנים והמשטרה דאז, יוסף בורג לא איפשרה לתכנית שהגה למצות את עצמה.

גם המפכ"ל אסף חפץ, שכיהן בין 31/12/97-1/5/94, ראה בהתמודדות עם התרבות הארגונית תנאי מהותי בהצלחת (או כפי שהתברר - בכישלון) מהפיכת השיטור הקהילתי שניסה להנחיל למשטרה , והנחה לפעול על-מנת לשנותה.

האם יש סיכוי לשינוי התרבות הארגונית? הסיכוי לשינוי כזה טמון בשני תהליכים הכרחיים: האחד - הפיכת המשטרה מעיסוק לפרופסיה, המחייבת הכשרה אקדמית מסודרת, ומשנה מרכיבים מהותיים במבנה ההיררכי-צבאי הנוכחי. השני - מציאת דרכי פיקוח אלטרנטיביים אפקטיביים דיים, על-מנת לשכנע את הפיקוד, לוותר על המודל הצבאי כגורם שליטה הכרחי. בכל מקרה, דומה שעוד ארוכה הדרך…

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

העשרה

• לוין איתמר (2015), שוטרות לא יועמדו לדין על שוחד מיני, מחלקה ראשונה, 19/5/15.

מקורות לפרק העשירי

• א   שפירא ראובן (1996), 'בכירים במשטרה: שוטרי אשקלון שבילו בבית בושת יועמדו לדין משמעתי', הארץ, 4/7/96, עמ' א9.
• ב   "דו"ח אדן" (1993), אדן אברהם, דו"ח בקורת בנושא הטפול המערכתי בתופעת אלימות שוטרים, משרד המשטרה, ירושלים.
• ג Gregory Kathleen L.,(1983) Native-View Paradigms: Multiple Cultures and Conflicts in Organizations, Administrative Science Quarterly, vol. 28, p. 359-376.
• ד  Skolnick Jerome H. (1980), A Sketch of the Policeman's Working Personality. In George F. Cole (ed.), Criminal Justice: Low and Politics, North Scitaute Mass: Durbury, pp. 118-137.
• ה More H.W. (1992), Special Topics In Policing, Cincinnati, Anderson Publishing.
• ו   ד"ר אראלה שדמי, אצל: דבורי בלהה (1994), השוטר הוא חברו הטוב ביותר של האדם, 21.11.94, דבר.
• ז    Greenberg Reuben (1089), Let’s Take Back Our Streets!, Contemporary Books, Chicago - New York.
• ח  ראה Greenberg (1989) לעיל, עמ' 2.
• ט  ראה Greenberg (1989) לעיל, עמ' 32.
• י   Silverman Eli B. (1999), NYPD Battles Crime, Northeastern University Press, Boston, p. 98.
• כ  ראה "דו"ח אדן" (1993) לעיל.
• ל   Silver Allan (1967), The Demand for Order in Civil Society: A Review of Some Themes in the History of Urban Police and Riot, in: The Police: Six Sociological Essays, David J. Bordua, ed., NY: John Wiley & Sons, pp. 1-24.
• מ שדמי אראלה (2000), הערת מחקר- למאמרו של גבריאל נובל "הגיוס הרב-שכבתי במשטרת-ישראל", משטרה וחברה", גיליון מס' 4, עמ' 157-155. ראה עמ' ע' 157.
• נ  אצל: בשן טל (1994), וינשטוק משחררת ניצרה, מעריב - סופשבוע, 10/6/94, עמ' 20-17.
• ס ראה בשן טל (1994) לעיל.
• ע   יחזקאלי פנחס (2000), הקידום, מראות המשטרה, גיליון 178, עמ' 24-25.
• פ רטנר דוד (2001), הם לא מתגייסים אלימים, הם נעשים כאלה בשירות, הארץ - מהדורת האינטרנט, 2/1/01: http://www.haaretz.co.il/daily/txt/n174317.asp
• צ  קונדה גדעון (2000), מהנדסים תרבות - שליטה ומסירות בחברת היי-טק, (תרגום: אהוד תגרי), חרגול - הוצאה לאור, תל-אביב, עמ: 13, 17-16. וגם: סמואל יצחק (1990), ארגונים - מאפיינים, מבנים, תהליכים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.
• ק  ראה קונדה גדעון (2000) לעיל, עמ' 109-107.
• ר   נאה בוקי (1996), הטירונות של משטרת בת-ים, ידיעות אחרונות - 24 שעות, 31/7/96, עמ' 9.
• ש   ראה שדמי אראלה (2000) לעיל, עמ' 157-156.
• ת  יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1995), שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי סוגיות עקרוניות, משטרת ישראל, היחידה לשיטור קהילתי, ירושלים.