[תמונה חופשית שהועלתה על ידי patricia m לאתר flickr]
חזקת החפות (The presumption of innocence) היא אחת הזכויות המוקנות לאדם במדינה דמוקרטית: כל אדם נחשב זכאי בפני החוק כל עוד לא הוכחה אשמתו מעל לספק סביר. חזקת החפות מהווה, בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חלק מזכויות היסוד לכבוד, חירות וקניין. הן מבטאות את העובדה שהדין הפלילי אינו רק מגן על האינטרסים הכלל-חברתיים, אלא גם על האינטרסים של הנאשם הבודד.
חזקת החפות מעוגנת בסדר הדין הפלילי. תיקון 39 (סעיף 34 כ"ב רבתי) לחוק העונשין קובע:
- לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה, אלא אם כן היא הוכחה מעל לספק סביר.
- התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית והספק לא הוסר, יחול הסייג.
עד לשנת 1994 הוטל על הנאשם נטל ההוכחה על הסייגים. תיקון 39 לחוק העונשין חייב את התביעה בנטל הסרת הסייגים והספק, במידה ויתעוררו, כלומר, לכאורה, די להגנה לעורר ספק סביר על מנת לזכות.
לזכות זו יש שני היבטים:
- חובת ההוכחה חלה על התביעה.
- הספק פועל לטובת הנאשם.
הרציונל העומד מאחורי הטלת חובת ההוכחה על התביעה נסמך על ההיגיון האומר, שמעשה מותיר עקבות, אבל אי מעשה אינו בהכרח מותיר רשמים. מכאן שהאפשרות להוכיח אשמה יותר מעשית מאשר האפשרות להוכיח חפות (כמאמר הביטוי: "לך תוכיח שאין לך אחות"). הרציונל מאחורי הפעלת הספק לטובת הנאשם הוא בכך שהרשעת שווא חמורה לאין ערוך מזיכוי שווא.
הפער בין ההלכה למציאות...
בפועל המשפט הישראלי נוטה להרשיע מחמת הספק. אחד הביטויים לכך הינו המעמד הרם שלו זוכה ההודאה.
