פשיעה מדווחת (Crime reports) היא מכלול העבירות שבגינם הגישו תושבים תלונה למשטרה, שגררה פתיחת תיק פלילי. הפשיעה המדווחת מתפרסמת בחלוקה לסעיפי חוק, על בסיס תקופתי, וגם השוואתי.

ככלל, רואה משטרת ישראל את תפקידה העיקרי בהורדת הפשיעה המדווחת /  הסטטיסטיקה הפלילית, בעיקר בתחומי הפשיעה החמורה ופשיעת הרכוש. היא מודדת את עצמה לפי תוצאה זו, כמו גם לפי התהליכים שאמורים לכאורה להשיגה, כמו: כמות מעצרים עד תום ההליכים; כמות התיקים הגלויים; וכדומה.

אולם, פשיעה היא תופעה מחזורית, המושפעת מגורמים רבים: דמוגרפיה, תהליכים אורבניים, מצב כלכלי ועוד. לרוב, אין למשטרה שליטה עליהם, ולכן סבורים חוקרים, שהשימוש  בכל אלה לצורך אמידת אפקטיביות משטרתית, איננו משקף בלשון המעטה את איכות המשטרה ואת פעילותה (Bayley, 1994).

ממצאי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב- 2014 יכולים להמחיש את הבעיה: אם 98% מהנפגעות ההטרדה המינית, 91% מנפגעי העבירות ברשת; 60% מעבירות הגניבה; ו- 56% מנפגעי עבירות האלימות אינם מגישים תלונה במשטרה, מה הערך בפשיעה המדווחת כמדד?

יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם ניתן להסתמך על הפשיעה המדווחת, למשל במקרים של גניבות כלי רכב (שבל"ר): כיוון שכלי הרכב מבוטחים ונדרשת תלונה במשטרה כדי לתבוע את הביטוח, סביר להניח שהסטטיסטיקה הפלילית משקפת במקרה זה את המציאות.

גם מדידה נקודתית יכולה בהחלט לשמש כמדד: למשל, כמות הפשיעה באזור מסוים, לפני ואחרי התערבות משטרתית, יכולה בהחלט לשמש מדד נקודתי, למשל, בעת שימוש בשיטת הנקודות החמות.