[כריכת הספר: 'כלואה בשמעיה אנג'ל' שכתבה תמי אלעזר על אהבת נעוריה]

[בחזרה לתוכן העניינים של עברייני ישראל]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

שמעיה אנג'ל היה אחד העבריינים המוכרים, אך גם המסוכנים והקטלניים שידעה מדינת ישראל, בשנות השבעים ותחילת השמונים של המאה הקודמת. הוא היה איש של ניגודים:

• מחד גיסא, איש כריזמטי עם ג'סטות נאיביות, שהילך קסם על נשים. מאידך גיסא, פסיכופת שהטיל את חיתתו על העולם התחתון ועל המשטרה.
• מחד גיסא, רומנטיקן חסר תקנה, שפיזר את הונו על חבריו. מאידך גיסא, רוצח נחוש ויבואן סמים משגשג.
• מחד גיסא, בעל חולשה אמתית לילדים. מאידך גיסא, מי שלא היסס לקפח באבחה אכזרית את חיי קרבנותיו.

כבר בפברואר 1971, כשישב בכלא בגין גניבת קטנוע, כבר ניסה להימלט מן הכלא. מאז צבר תקופות מאסר רבות בגין פשעים חמורים.

בינואר 1977 ניצל שמעיה אנג'ל, ביחד עם עבריין נוסף בשם שץ מנסיון חיסול בשכונת כפר שלם.

ילדות 

מוצא משפחתו של שמעיה אנג'ל ממצרים, והיא היגרה עם השנים לצרפת. ההורים ושתי הבנות, אילנה ויונה, עולה מצרפת למעברת תל כביר. האם, אז בהריון, מפילה את עוברה, אך בהגיעה לבית החולים מתברר כי נשאה בבטנה תאומים, והעובר השני שרד. לבן שנולד בארץ מעניק האב את השמות שמעיה וגם רוברט, בתקווה שישמש אותו מאוחר יותר באחת מאוניברסיטאות אירופה (אסנהיים, 2004).

המשפחה בחרה לעבור מהמעברה לשכונת קריית שלום, אך נשלחה אל רמת אביב, שהייתה אז שכונה שכוחת-אל בחולות. אביו של שמעיה הועסק בעיתון הצרפתי 'אינפורמסיון', ואמו הייתה עקרת בית. עד גיל 8 נהנה שמעיה מילדות שגרתית ומאושרת, שבה החום והשמחה חיפו על המחסור הכלכלי. שמעיה אנג'ל העריץ את אביו. הם העבירו שבתות משותפות בבריכת גורדון, ובלילות לימד האב את בנו קרוא וכתוב (אסנהיים, 2004).

[סדרת הראיונות של עמרי אסנהיים עם שמעיה אנג'ל במעריב nrg]

האדיליה הזו נפסקה בגיל 8, עם מותו הבלתי צפוי של האב. עמרי אסנהיים מספר כך: "באחד מימי האביב של שנת 1961, ניצב שמעיה אנג'ל, ילד בן שמונה, באמצע הדרך בין שתי מיטות. על אחת שוכב אביו המת, מוריס. על השנייה מונחת אמו המעולפת, דינה. שניהם מכוסים סדינים לבנים. כמה שעות קודם לכן פסע הילד כדרכו לתחנת האוטובוס השכונתית לחכות לאביו החוזר מהעבודה. מרחוק  שמע את אחד הילדים קורא, "שמעיה, בוא. אבא שלך נפל". מוריס אנג'ל עוד הספיק להתרומם ולנקות את האבק מהחליפה שלבש, אך מיד התמוטט שוב. כעבור זמן קצר נקבע מותו. האם התעלפה מהתרגשות בקופת החולים. אנג'ל סיפר שלרגע חשש שאיבד את שני הוריו (אסנהיים, 2004).

מות האב הווה עבור הילד שמעיה מכה קשה במיוחד. כבר בעת השבעה חל שינוי בהתנהגותו של הילד, ומספר חודשים לאחר המוות החל להיעלם בלילות. באחד מהם מצאה אותו המשטרה ישן על קבר אביו בקריית שאול, לשם צעד ברגל מרמת אביב (אסנהיים, 2004).

בהדרגה נוצרה בבית מצוקה כלכלית. שמעיה הציע לאמו לתרום את קופת החיסכון - שקיבל מאביו ללימודים גבוהים - עבור תשלומי המשכנתה שהמשיכו להעיק. הילד בן השמונה גם הפך לאלים. באחד הימים הוא היכה ילד שכן. אביו של הילד המוכה קשר את אנג'ל לעץ וגמל לו (אסנהיים, 2004).

האם שחשה בהידרדרות בנה, ארגנה עבורו מסגרות חלופיות בקיבוצים, אך ללא הועיל. ניסיון נוסף לקליטתו בבית אחותו הנשואה בערד נכשל אף הוא. אנג'ל הפסיק ללמוד. בגיל 13 הוא ניצל את המרפסת הסגורה בבית לבילויים משותפים עם כמה מנערות השכונה. סבתו הייתה יושבת בסלון הסמוך, ומתקשרת בוכה לאם בעבודה: "שמעיה עושה חטאים נוראיים"... (אסנהיים, 2004).

במקביל החל אנג'ל לבלות עם ילדי שכונת שייח מוניס הסמוכה. שמעיה סיפר על כך לעמרי אסנהיים: "הכרתי את החבר'ה משייח מוניס. התחברנו. הם היו עוברים את הכביש של האוניברסיטה, והחבר'ה מרמת אביב היו מתפזרים. רק אני נשארתי. התחיל להיבנות ג'ונגל. בלי משחקים. התחלנו לפרוץ. מתחילים מחנויות, גניבה של סיגריות אמריקניות ומכירה לעבדאללה, ערבי שהיה מוכר רכוש גנוב בשייח' מוניס. לפעמים הייתי הולך מאחורי החצר, גונב לו כמה קרשים ומוכר לו אותם מקדימה. לא פחדתי לפרוץ. פחדתי מהבושה להיתפס, מההשפלה. להיתפס אומר שאתה סתם פראייר. הכסף היה רק הבונוס. הקצפת הייתה הביצוע המושלם. ליהנות מכל הקטע" (אסנהיים, 2004).

כלואה בשמעיה אנג'ל...

יפי התואר של שמעיה אנג'ל, קומתו התמירה ואופיו הייחודי, הפכו אותו למוקד משיכה של נשים, מהן לא התנזר גם בעת שהיה נשוי לשרה אנג'ל (שמוליק). אחד הרומני הללו תועד על ידעי גיבורתו תמי אליעזר בספר בשם "כלואה בשמעיה אנג'ל". מעבר לרומן של בת 16, יש בספר תיאורים אותנטיים למדי של צופה מבחוץ על עולם הפשע הישראלי בעת התהוותו.

אליעזר כותבת, בין היתר, כך (אליעזר, 2009, עמ' 22-18):

"...

הרעיון לשוחח עם שמעיה אנג'ל נטווה אצלי כל הלילה... למחרת בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגיע מועד הביצוע. חיפשתי את השם אנג'ל ברמת אביב. שלושה מספרים ענו על הקריטריונים.

בידיים רועדות חייגתי את הספרות של המנוי הראשון."הלו?"

קול מוזר וצייצני של גבר נשמע מן האפרכסת.

"אפשר לדבר עם שמעיה?"

"טעות."

חייגתי את המספר השני...

קול בס, רדיופוני, קשוח ובעל צליל מיוחד בקע מעברו השני של הקו.

"משפחת אנג'ל?"

"כן."

"אפשר לדבר עם שמעיה?" קולי רטט מעט.

"מדבר."

נדהמתי מהקלות בה הצלחתי לאתר אותו ולא ידעתי מה לומר. אבל החלטתי להתייחס אליו כאל אדם מן השורה.

"נחש מי מדברת?" נפלט מפי.

"לא יודע, מי זאת?"

"נחש," אמרתי בשנית, משועשעת מטון הציווי שהשתחרר מפי וציפיתי לטריקת טלפון זועמת שלהפתעתי לא הגיעה.

"קשה לי לנחש. בדיוק עכשיו התעוררתי," הוא פיהק.

"הערתי אותך?"

"כן."

"מצטערת."

"שטויות, לא נורא."

"כמה זמן ישנת?"

"מעשר בבוקר עד עכשיו." הסתכלתי בשעון. כבר חמש אחר הצהריים.

"לשינה מרובה יש תכונות מרפא," אמרתי והוא אישר את דבריי.

ופתאום חשתי ביטחון. הנה כמו כולנו, גם הוא יצור אנושי שישן ומתעורר מעורפל משנתו. שוחחנו על שנת יום ושנת לילה, ורק אחרי זה הוא שב ונזכר לשאול אותי מי אני ומה אני רוצה.

למרות ששיתף פעולה בטלפון לא ראיתי טעם להמשיך בשיחה. לא ידעתי כיצד להסביר לו מי אני ומה הניע אותי להתקשר ובשלב זה החלטתי לסיים את הדיאלוג.

"אני נאלצת לסיים את השיחה, בדיוק ההורים שלי הגיעו ו...""קודם אני אנחש," קטע את דבריי."טוב."

הוא זרק שמות שונים ואני הגבתי בהרבה לאווים.

"אז מי את?" סקרנותו גברה.

"אולי אתקשר אליך אחר כך. ההורים שלי חזרו הביתה ואני מרגישה לא בנוח," ניסיתי להתחמק.

"אל תהיי כזו, אני נורא סקרן. מה איכפת לך להגיד לי מי את, בת כמה את בכלל?"

"בת 16."

"את יודעת שאני נשוי?"

"אני יודעת, אבל תזכיר לי איך קוראים לאשתך?"

"שמוליק."

אם היה לי איזשהו ספק קל שבקלים שאולי לא מדובר בשמעיה אנג'ל האמיתי, הרי שעכשיו הייתי סמוכה ובטוחה.

"מה את חושבת שאשתי מרגישה עכשיו, כשפתאום מישהי מדברת איתי בטלפון?"

"תסביר לה שאין לי כל כוונה להתחיל איתך, ושאני סתם מעריצה."

"מעריצה???"

"כן מעריצה."

" את יודעת מה? מעריצה זה נחמד. תגידי לפחות את שמך."

"ת'אמת? אתה לא מכיר אותי."

"ואת מכירה אותי?"

"כן"

"אז תגידי מתי ראית אותי בפעם הראשונה, או בפעם האחרונה?" שאל בטון סקרן."בפעם האחרונה, אתמול.""אתמול? איפה? איך זה יכול להיות? הייתי כל היום בבית.""בעיתון".הוא התעניין באיזה עיתון מדובר ואני סיפרתי שזה בירחון "חדשות המשטרה" שיצא לאור לפני כחצי שנה.גוללתי בפניו את כל הסיפור ואפילו ציינתי את כתובתו ואת שם אמו. למרות זאת הוא סבר שמישהו ביקש ממני ל"עבוד עליו". ייתכן שבנוסף חשד שאשתו היא ששלחה אותי כדי לבדוק אם הוא נאמן לה. בשלב זה הזדהיתי בשמי. הוא ביקש שאנתק את הטלפון כדי שיוכל להתקשר אלי וכך יהיה רגוע יותר בקשר אלי.ניתקנו, וכעבור רגע הוא חזר אלי.

[התמונה: באדיבות תמי אליעזר ויחסי הציבור לספר 'כלואה בשמעיה אנג'ל]

"עכשיו אתה מאמין?"

"כן, אבל דבר אחד לא ברור לי, מה יש להעריץ בבן אדם כמוני?!"

"זה משהו שקשה לי מאוד להסביר. אני בעצמי לא כל כך מבינה."

"תנסי בכל זאת."

בצורה עילגת ניסיתי לנמק את התחושות שעברו בי כשקראתי את הכתבה.

"ניסית בכל הכוח לטהר את השם שלך, דיברת על התנכלות המשטרה והדגשת את האהבה הגדולה לאשתך. הרגשתי כאילו ביקשת שיתנו לך הזדמנות לממש חיי משפחה נורמליים מבלי שיטרידו אותך. בדרך כלל עבריינים הם שוביניסטים כאלה, ולא מצהירים על האהבה לאישה שלהם בפני כל העולם. באיזשהו מקום זה נגע ללבי והאמנתי לך."

"תודה לך," אמר, "אני מקווה שהצלחתי לעורר אמון גם בקרב השוטרים שסוף-סוף יעזבו אותי במנוחה."

"אולי הצלחת."

"מה דעתך לבקר אותנו היום? אשתי בחורה על הכיפאק והיא תארח אותך מאוד יפה, וכמובן שגם אני. באמת נשמח מאוד אם תבואי."

"פעם אחרת, אני צריכה להכין שיעורים."

"אם תתקלי בקשיים, אשתי תוכל לעזור לך. היא סטודנטית לספרות באוניברסיטה," נידב אותה מבלי להיוועץ בה.

"אז מה את אומרת, בהזדמנות אחרת תבואי אלינו?" לחץ.

"כן, מבטיחה. וגם אתם תבקרו אותי?"

"למה לא?!"

"אבל רק שלא יעלו בכם מחשבות ש..."

"זה בסדר, אני לא חושב שאת באה להתעסק איתי," הוא קטע אותי.

מספר פעמים במהלך השיחה הדגשתי שאין לי כל כוונה להתחיל איתו."הפעם התכוונתי, לכך שלא תחשבו שאני איכשהו קשורה למשטרה," הבהרתי. "בכלל לא חשבתי בכיוון הזה."

"היית רוצה בכל זאת לפגוש אותי היום?" שאל לפתע בטון נלהב.

אבל איפה?" היססתי מעט.

"ניפגש במקום שנוח לך. באיזשהו מקום ציבורי."

קבענו להיפגש בשעה שמונה בערב ליד הקופות של קולנוע מקסים, בשדרות בן ציון.

[אליעזר תמי (2009), כלואה בשמעיה אנג'ל, רומן סודי של בת 16 עם העבריין מס' 1 בישראל, ירושלים: ספריית מעריב]

תקציר קורות חיים ופעילות פלילית

• בינואר 1971, והוא בן 18, נעצר עם שניים נוספים בחשד למעשי שוד. פרקליטם טען שאינם אחראים למעשיהם והשלושה נשלחו להסתכלות.
• בפברואר 1971 נידון לחצי שנת מאסר על גניבת קטנוע.
• באפריל 1971 ניסה להימלט מכלא תל מונד. בינואר 1972 נידון על כך למאסר שנה בנוסף ל-7.5 שנים שנגזרו עליו בינתיים.
• ב-1976 הואשם אנג'ל בהשתלת אקדח תופי יחד עם העבריין גד "שץ" פלום ועוד שני עבריינים ונידון לתקופת מאסר קצרה.
• בינואר 1977 הסכימו השלטונות לקצר שליש מתקופת מאסרו, בתמורה לכך שיסע לאנגליה ולא יחזור עד תום התקופה. כעבור שנתיים חזר לישראל, החל בעסקאות סמים והפך לנרקומן בעצמו. שמו נקשר לרציחות של העבריינים שמעון (ציצון) גילקרוב, יעקב (יעובה) אברהם ורבים נוספים, אולם מעולם לא נאשם ברציחות הללו.
• בשנת 1980 הכיר את שרה אנג'ל במועדון ה"פיקוקס" בתל אביב ונישא לה כעבור 33 חודשים.
• בשנת 1982 הואשם יחד עם אשתו והעבריין חיים שושן ברצח כפול של סוחרי הסמים שולמית שלי ומישל נחמיאס ונידון לשני מאסרי עולם. לאחר שחשד שחיים שושן הולך להפוך לעד מדינה נגדו, רצח אותו בין כותלי הכלא בעזרת חבריו הרצל אביטן ויעקב שמש. הפזמונאי יענקל'ה רוטבליט שסיקר את המשפט לעיתון "חדשות" כתב על הזוג אנג'ל את השיר "רחבת הריקודים".
• בשנה החמישית למאסרו בכלא התגרש מאשתו שרה אנג'ל, שבינתיים כבר זוכתה מהאישום ברצח ושוחררה. בשנת 1989 הכיר את נעמי קדוש ונישא לה ב-1991ובשנת 2001 נולדה להם בת. ביוני 2003 התגלה סרטן ריאות בגופו של אנג'ל. בשל מצבו הסופני הוא שוחרר מהכלא למעצר בית ומת מהמחלה ב-9 במרץ 2004.
• הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

(ויקיפדיה)

השהייה בחו"ל

מערכת אכיפת החוק רצתה להיפטר ממנו כל כך, עד כי בינואר 1979 הסכימו השלטונות לקצר שליש מתקופת מאסרו, בתמורה לכך שיסע לאנגליה ולא יחזור עד תום התקופה‏.

שמעיה הגיע לחו"ל עם חבריו, הרצל אביטן ושץ (גדי פלום) ומצא מקלט אצל עבריין מפורסם אחר שישב עם אביטן ואתו בכלא, יורם לנדסברגר. האחרון, שפרסם אוטוביוגרפיה (ראו תמונת כריכה משמאל), תאר בה את המנהג של שץ ואנג'ל להניח תפילין בבוקר ולחסל אנשים בלילה. כששאל את אנג'ל איך זה מסתדר יחד, ענה לו ההוא, ממש כמו בשורה מ"ספרות זולה", "זה רצון האל. אנחנו בסך הכל שליחים". לנסברגר הגדיר את אנג'ל פשוט כ"מטורף" (אלפרט, 2014).

כעבור שנתיים חזר לישראל, החל בעסקאות סמים והפך לנרקומן בעצמו. שמו נקשר לרציחות של העבריינים שמעון (ציצון) גילקרוב, יעקב (יעובה) אברהם ורבים נוספים, אולם מעולם לא נאשם ברציחות הללו.

בשנת 1980 הכיר את שרה אנג'ל (הקרויה "שמוליק") - סטודנטית מצטיינת בת 23 מבית טוב ללא רקע עברייני - במועדון ה"פיקוקס" בתל אביב, שם עבדה כברמנית. הוא נישא לה כעבור 3 חודשים:

בוני וקלייד...

שרה התאקלמה היטב בעולם התחתון, וניהלה עם בעלה, שמעיה אנג'ל, כנופיה שעסקה בסחר בסמים. הזוג היחידי של עולם הפשע הצית את דמיונה של התקשורת הישראלית בשנות ה-80, אשר התייחסה אליהם כאל בוני וקלייד גרסת כחול-לבן. העיתונות לא שבעה מסיפורה של הסטודנטית המצטיינת מאוניברסיטת תל אביב, שהתאהבה במנהיג העולם התחתון.

אבל האמת היא, שההירואין הפך את שמעיה לשבר כלי כפוף וחסר שיניים, ואנג'ל תפסה את מקומו בראש ההיררכיה. "דחקתי אותו הצדה כי מישהו היה צריך לאסוף את הכסף מתחנות הסמים", היא מסבירה. "התייחסתי לשמעיה כאל סמרטוט. קיללתי אותו ליד אנשים והשפלתי אותו. פתאום הפכתי לביצת זהב של החבורה, למרות שידעתי שברגע שיוכלו הם יתקעו לי כדור בגב" (אריאל אמיר, 2014).

ניסיון הרצח הראשון של שרה אנג'ל

ואכן, נעשו מספר ניסיונות חיסול של שרה אנג'ל. בתחילת שנות השמונים הלך ושקע שמעיה אנג'ל בהתמכרותו להירואין, כשמקור הסמים היה ישראל ישורון, ראש כנופיית 'תל גיבורים', שהיה שותפו בעסקי סמים (ולאחר מכן שימש כעד מדינה נגדו בתיק הרצח שהכניסו לכלא ל- 40 שנה). שרה, שניסתה להילחם בהתמכרותו של שמעיה, התעמתה עם ישורון ואף עשתה את הדבר שאסור לעשותו: היא איימה שאם ימשיך בכך, היא תלך למשטרה ותספר להם את כל שהיא יודעת עליו. שרה כותבת בספרה "מלאך או שטן" כי ענה לה בקול קר: "תלכי למשטרה. את יכולה ללכת. אבל תדעי לך דבר אחד, שגם בעלך יהיה קבור איתי".

ישורון גם פנה לשמעיה אנג'ל וסיפר לו על דבריה של 'שמוליק'. התוצאה, הוא היכה אותה מכות רצח. המכות, הסמים והעובדה ששמעה על הרצח שיסבך את שניהם בעתיד, הביא אותה לעזוב את שמעיה ולברוח לפאריס. אבל בשלב מסוים, נודע לה שישורון - שחשש שתפנה למשטרה - שלח עבריין אחריה בשם מנדו לרצחה. היא ברחה לאיטליה ולאחר מכן שבה לאחרץ לאחר ששמעיה נפצע בתאונה. לאחר מכן, ביצע שמעיה סולחה בינה לבין אברבנל (אנג'ל, 2005, 492-488).

שמעיה נעצר בפרשת הרצח כפול של סוחרי הסמים שולמית שלי ומישל נחמיאס

על פרשת המעצר כותבת חברתו בסתר, תמי אליעזר (2009, עמ' 223-217), כך:

"...

אחרי השיחה עם שמוליק, קיוויתי שנוכל להיות חברות. ציירתי בדמיוני קשר אמתי שיש בו אחווה, תמיכה הדדית וכמובן את שמעיה. הרי הוא חלק בלתי נפרד מהעניין. ייחלתי לשיתוף פעולה בין שתינו שיתבסס על חלוקה צודקת בו. הלוא היא מבינה, כך אני מקווה, את תחושותיי לגביו ואת מערכת היחסים שלנו ואולי בכוח רצון משותף ובעקשנות נצליח להוציאו אחת ולתמיד מהסמים.

אשלח להם פרחים, הרהרתי בהתרגשות. כך אביע את כוונתי הכנה ואת אהבתי כלפי שניהם.

אבל השמחה הייתה מוקדמת.

ימים ספורים אחרי השיחה עם שמוליק התעוררתי אל בוקר רענן במיוחד. שאפתי אוויר במלוא ריאותיי ופלטתי אותו לאט. קרני שמש חיוורות נשלחו אלי ממרומים.

החלטתי לנצל את תחושת העליצות שמילאה אותי ולנסוע באוטובוס לחברה שגרה בצפון העיר. הוא הגיע מהר ובמצב רוח מרומם תפסתי את המושב היחיד שהיה פנוי.

הנהג פתח את הרדיו והאזנתי עם יתר הנוסעים לשירים. אחרי השירים הגיעה מהדורת החדשות. האזנתי בחצי אוזן ולפתע קפאתי: "המשטרה עצרה בימים האחרונים את שמעיה אנג'ל ואת אשתו שרה המכונה שמוליק ואת העבריין החיפאי חיים שושן," שידר הקריין בקור רוח. "על פי חשד המשטרה, השלושה מעורבים ברצח כפול של בלדרי הסמים שולמית שלי ומישל נחמיאס. הרצח ארע לפני כשנה והמשטרה מבצעת מעצרים נוספים של חשודים המעורבים בפרשה".

השידור הכה בי כרעם. הקריין הוסיף פרטים על הרצח ללא רחמים. ירדתי בתחנה הקרובה, כשרגליי רועדות וליבי מפרפר. שמעיה שלי נעצר. ועוד על רצח. ושמוליק? זה לא יתכן. יש להניח שמנסים לשבור את שמעיה באמצעות מעצרה של אשתו. גררתי את עצמי חזרה הביתה, נכנסתי למיטה ומיררתי בבכי אל תוך הכר עד שאפשר היה לסחוט אותו. לבסוף השינה הכריעה אותי.

למחרת השידור ברדיו, כמו להרגיז ולזרות מלח על הפצעים, היו כל העיתונים מלאים בפרשה שזכתה לכינוי הסנסציוני: 'הרצח הכפול מספר 2'. לדברי המשטרה, רשת סמים של שמעיה הבריחה משלוחי סמים מטורקיה לישראל. אחת הבלדריות, חגית ולדמן, נתפסה ונעצרה. המשטרה טוענת, ששמעיה ושותפיו חששו שחגית תלשין על המפעילים שלה וכך יגיעו גם אליהם. זו הייתה הסיבה שרצחו אותה.

חוסר הגיון מוחלט עולה מכל הדברים הללו. אני לא מסוגלת להאמין שהמלך שלי ישפוך דם ולא סביר בעיני שאנשים יומתו רק בגלל החשש שמא אולי ילשינו על אחרים, שאולי אף הם ילשינו הלאה. זה נראה בעיני כשרשרת אבסורדית של הלשנות שלקוחה מהווי של גן ילדים.

שמעיה שלי עצור ועולמי חרב עלי באחת. אני הרוסה וממוטטת ולא יודעת איך אצליח לשרוד את הנתק שנכפה עלי, נתק השונה במהותו מכל אלה שידעתי עד היום.

יומיים לאחר מעצרו החלטתי לבקר ב(רחוב) רבן גמליאל ולשהות בקרב חבריו. קיוויתי שאולי אוכל לשאוב מעט עידוד ונחמה ואולי נבכה יחד. זה יעזור לי. לא אהיה לבד כל כך...".

[אליעזר תמי (2009), כלואה בשמעיה אנג'ל, רומן סודי של בת 16 עם העבריין מס' 1 בישראל, ירושלים: ספריית מעריב]

המאסר ותיק הרצח

בשנת 1982 הואשמו שמעיה שרה, והעבריין חיים שושן, ברצח כפול של סוחרי הסמים שולמית שלי ומישל נחמיאס ונידון לשני מאסרי עולם. להאשמה העיקרית כלפי אנג'ל הייתה במתן הוראות רצח ובסיוע לרצח. המשפט עצמו הסעיר את המדינה באותם ימים. אחר שחשד שחיים שושן הולך להפוך לעד מדינה נגדו, רצח אותו בין כותלי הכלא בעזרת חבריו הרצל אביטן ויעקב שמש.

שרה ישבה בכלא כעצירה, לפני המשפט ובמהלכו, והחלה באותה עת בהליכי גירושין מבעלה, שמעיה. אחר יותר משנתיים, זוכתה מחמת הספק ויצאה לחופשי, בעוד שמעיה אנג'ל נידון ל-40 שנות מאסר על שני מעשי רצח והיה אמור היה לשבת בכלא לפחות עד 2012.

זמן לא ארוך לאחר שחרורה מן הכלא, הסתבכה שוב בעולם הפשע והסמים. היא נעצרה שנית, נידונה למאסר בגין סחר בסמים והחזקת נשק חם, וישבה בכלא שלוש שנים נוספות - תחילה כעצירה ולאחר מכן כאסירה. רק אחרי שחרורה בשנית, ניתקה אנג'ל את קשריה עם העולם התחתון והתרחקה מסמים.

בשנה החמישית למאסרו של שמעיה, הצליחה שרה להתגרש ממנו. בתגובה, ניסה שמעיה לחסלה על ידי הטמנת רימון מתחת למכוניתה.

בשנת 1989 נולדה בתה היחידה של שרה, אליה (לא משמעיה). בשנת 1996, כתבה את ספרה הראשון "מלאך או שטן", שיצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" (ראו תמונת כריכה משמאל). בספר האוטוביוגרפי היא מספרת על עולם הפשע, החיים לצד שמעיה, ותקופתה כאסירה בבית הסוהר. הספר הפך לרב-מכר, והודפס ב-19 מהדורות. מאז, שרה אנג'ל היא סופרת מפורסמת ומוערכת.

המלך מגדל את יורשו...

בשנת 1986, בעת ששהה שמעיה באגף 6 בכלא, הגיע אליו יצחק אברג'יל בין ה- 17, שהורשע ברצח סוחר הסמים, יעקב כהן, מלוד. אחיו של העבריין הבכיר, מאיר אברג'יל אומץ על ידי בכירי האגף, וביניהם שמעיה. אברג'יל טוען, ששמעיה אנג'ל, שישב באותו אגף, היה זה שלימד אותו לקרוא ולכתוב: "שמעיה אנג'ל לימד אותי לקרוא ולכתוב. הוא לימד אותי הרבה דברים בחיים... הסטריאוטיפ שיש על שמעיה כל הזמן (שהוא) רע, רע, רע... זה כדור שלג שהתגלגל. זה כבר לא האדם עצמו. הוא אדם טוב, הוא עשה מעשים שכבר... בחיים שהוא חי... בכל אדם חבוי רוצח. בכל אדם!" (דיין, 2013).

[בתמונה משמאל: יצחק אברג'יל במהלך הסגרתו לארצות הברית. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי israeli police facebook page by an OTRS permission. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הגורל נתן את אברג'יל הצעיר בידי העבריין מס' 1 בישראל באותם ימים כדי שיעצב אותו. לימים, יהפוך אברג'יל עצמו לבכיר העבריינים בישראל....

[בתמונה: שמעיה אנג'ל באגף 6: לימד את יצחק אברג'יל לקרוא ולכתוב. צילום מסך מתוך 'עובדה' עם אילנה דיין (ראו למעלה)]

ניסיון חיסול נוסף - היה או לא היה?

בנובמבר 2016 נעצר בתאילנד עד מדינה לשעבר ועבריין מסוכן - שמעון ביטון - בחשד שרצח את אליהו כהן בתאילנד (וכנראה גם את בת זוגו התאילנדית שהתרועעה עם כהן) וביתר את גופתו. ביטון היה אסיר בישראל, שהסכים להפוך לסוכן משטרתי תמורת קיצור שליש ממאסרו, 150 אלף שקל והטבות נוספות. הוא הפך לסוכן של  יחידת המשטרה להב 433 ובמשך 10 חודשים הפליל 15-20 חשודים ובהם עבריינים בכירים, בייבוא קוקאין, הרואין וסמים קשים נוספים מבלגיה לישראל. בסוף 2014 סיימה המשטרה את הקשר עמו. בחודש ינואר 2016 נחשפה בחדשות 2 הקלטה המתעדת את ביטון מנסה "למכור" את מפעיליו, לאותם עבריינים שסייע להכניס לכלא כדי להביא לשחרורם (שלמור, 2016).

ביטון התחבר לפרשת שמעיה ושרה אנג'ל כאשר סיפר על דוכן העדים כי בעת שישב לישראל, הסתבך והורשע בתקיפת קשישה בת 80 ונשלח למאסר בן עשר שנים, פגש בכלא את שמעיה אנג'ל.

"בשנת 1992 שמעיה מבקש ממך לרצוח את אשתו שרה אנג'ל", הטיח בביטון אחד הסנגורים. "כן", ענה. "אחר כך מצאו שני רימונים מתחת לאוטו שלה, ואתה היית מעורב בעניין הזה, אבל אתה לא רצית לרצוח אותה", הוסיף הסנגור, ולכך השיב ביטון: "לא. הברחתי אותה לצרפת. טסתי עם אחד המעורבים לבלגיה" (אשכנזי ובריינר, 2016).

[בתמונה: שמעון ביטון בעת מעצרו בתאילנד (צילום מסך)]

שרה אנג'ל מבחינתה הגיבה בביטול לסיפור של ביטון בעמוד הפייסבוק שלה:

"אני פותחת את 'וואלה' בבוקר, ורואה שהחשוד המרכזי ברצח בתאילנד, מר שמעון ביטון, סיפר לפני שנתיים בבית המשפט, כעד מדינה וכסוכן משטרתי, ששמעיה פנה אליו וביקש ממנו לרצוח אותי. אבל הוא, לא רק שסירב אלא אף הבריח אותי לצרפת ונסע עם המתנקשים לבלגיה", כתבה אנג'ל. "הסיפור הרומנטי הזה התרחש אך ורק במוחו הקודח. מעולם לא שמעתי על שמעון ביטון הזה, לא נפגשתי איתו, לא דיברתי איתו, ובטח שלא נסעתי בעקבות התראותיו ולבו הטוב לצרפת".

"מרגש לדעת שאני עדיין מככבת בדמיונם של כל מיני סוטים ודפוקים", הוסיפה אנג'ל. "אני מקווה שבאליבי שלו לרצח בתאילנד הוא לא יספר שהיה איתי בטיול גונדולות בוונציה" (אשכנזי, 2016).

השיר, רחבת הריקודים

הסיפור הזה של "בוני וקלייד הישראליים" ששבה את לב התקשורת הישראלית גרם לפזמונאי, יענקל'ה רוטבליט, שסיקר את משפטם של בני הזוג לעיתון "חדשות", לכתוב על הזוג אנג'ל את השיר "רחבת הריקודים". שמעיה לא אהב את השיר, שהעלה את חמתו...   (לחן וביצוע: יהודית רביץ; מילים: יענקל'ה רוטבליט):

[הצילום של יהודית רביץ הועלה לויקיפדיה ע"י Karinsa1, ונוצר על ידי מעלה היצירה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה CC BY-SA 3.0]; [הצילום של יענקלה רוטבליט הועלה לויקיפדיה ע"י אסף סודרי - להקת החצר האחורית תמונת יחסי ציבור נשלחה על ידי Eiran Resler. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה CC BY-SA 3.0]

נערה מבית טוב פוגשת בבחור בלי בית 

רחבת הריקודים מוארת למחול מסוכן  

בין האורות המהתלים נפגשות העיניים   

וצלילי הגיטרה עולים בעשן  

המשקה בכוסות מרטט, את שלה עד הסוף היא גומעת

לא שומעת צלילי סכנה או סימני אזהרה

היא מחוללת אליו היא עושה את הצעד

שממנו אין דרך קלה חזרה

הם רקדו את עצמם לעצמם

כמו היו לבדם בעולם

הקלפים הטובים בידם

[בתמונה: שמעיה ושרה (שמוליק) אנג'ל בימים אחרים... מתוך אוסף התמונות של נעמי אנג'ל, אסנהיים, 2008)]

כל הלילה

על רחבת הריקודים

רחבת הריקודים

הוא אחד בחור עבריין שנכנס ויוצא מן הכלא

עם קופת שרצים מצלצלת תלויה על הגב

למה לך לסבך את עצמך בחיים שכאלה

את חושבת ודאי שאיתך הוא יחזור למוטב

הם רקדו...

האושר הוא

האושר הוא

האושר הוא הפשע המושלם

כן, היא לו והוא לה

שתי עיניים להבה

היא לו והוא לה

כל הלילה

על רחבת הריקודים

רחבת הריקודים

פעמון אזעקה מצלצל לו והוא לא בורח

אין מקלט מפניה אפילו מעבר לים

כברק של סכין משונן כך יופייה מפלח

את ליבו היודע שכאן הוא שפוט עד עולם

על רחבת הריקודים

רחבת הריקודים

האושר הוא....

שרה אנג'ל על חייה עם שמעיה אנג'ל

אהבה חדשה וחיים אחרים עם נעמי קדוש-אנג'ל...

בשנת 1989 הכיר שמעיה את נעמי קדוש בת ה-24 - שהייתה צעירה ממנו ב- 14 שנים - ונישא לה כעבור שנתיים בכלא באר שבע (ראו התמונה למטה):

[בתמונה: שמעיה ונעמי בחתונתם. מתוך אוסף התמונות של נעמי אנג'ל (אסנהיים, 2008)]

נעמי אנג'ל סיפרה כך:

"היה עצוב בסוף החתונה. את צריכה להשאיר אותו שם, בכלא, וללכת. אנשים יוצאים לירח דבש, נהנים מהשבועות הראשונים, ואת חוזרת לבית ריק. את חייבת להעמיד את עצמך מהר מאוד על הרגליים. שיחות טלפון רומנטיות בשביל לרכך את הפרידה, מילה טובה, הרגעה, ואז שוב ביקור, ועוד פעם עצוב. אתה לומד לחיות עם מה שיש לך. לפעמים אתה מנסה לקחת קצת יותר. עוד ביקור, עוד טלפון. מתחילה המלחמה על חנינה כי אני כבר אשתו ואני יכולה לרוץ אחריו. ביקרתי אותו כל שבוע, לפעמים יותר" (אסנהיים, 2010).

ניסיון התנקשות

בספטמבר 2001 ניצלו שמעיה ונעמי (שהייתה בהיריון) מניסיון התנקשות בחייו במהלכו מולכד רכבם. מטען החבלה, שהוטמן במכונית שבה נסעו, התפוצץ רק הנפץ וחומר הנפץ לא התפוצץ. אנג'ל, הכלוא בכלא איילון, יצא בערב החג לחופשה בת 72 שעות, שאושרה לו בשירות בתי הסוהר. על פי תנאי החופשה, היה עליו להתרחק מגוש דן ולשהות במלון פרדייס בבאר-שבע. אנג'ל בילה את החג במלון עם אשתו נעמי וכשנסעו למשטרת באר-שבע, שם היה עליו להתייצב לפני שובו אל הכלא, שמעו פיצוץ. המכונית התלקחה ונגרם לה נזק. שוטרי משטרת באר-שבע מצאו כי מולכד במטען חבלה בן ק"ג אחד, שלו התפוצץ, כמצופה, היה קוטל את נוסעי המכונית ואף פוגע במי שנמצא סביבה. המטען נוטרל בידי החבלנים (ארבלי, 2001).

בת חדשה ושקיעה בסמים

בשנת 2001 נולדה לשמעיה ולנעמי בת. אבל יכולתו של שמעיה הייתה מוגבלת. הוא הלך ושקע לתוך הסמים...

סיפרה נעמי אנג'ל בראיון לעמרי אסנהיים (אסנהיים, 2010):

"... מאז שנפגשנו שמעיה השתמש. בשבילי סמים היו בושה. את רוצה שכולם תמיד יחשבו שהבעל שלך בסדר, התנקה מסמים והצליח להיגמל. ואת בורחת מהמציאות. האמת היא ששמעיה היה יותר עם סמים מאשר בלעדיהם. הוא מאוד השתדל לא לעשות את זה לידי, גם כדי לא לפגוע בי וגם כי הוא ידע שאני המקטרגת הראשונה בנושא. "בשנים הראשונות, כמו ילדה קטנה, הייתי אומרת לו, 'גם אני אקח סמים'. הוא אמר לי: 'אני אהרוג אותך'. הבנתי שהוא יודע שסמים זה שלילי. הוא קרא לזה'שטן', ' השד שבי'. הוא היה חלש מאוד מול הסם, והוא שנא להודות שהוא חלש. כשהייתי רוצה להקניט אמרתי, 'אתה חלש, בוא נשלים עם זה'. הוא היה קם ומשתולל. היה עושה מאמץ כמה ימים להיגמל ואז ממשיך. זה היה כמו להילחם בטחנות רוח...

... המריבה היחידה שלי עם שמעיה במשך כל השנים הייתה על סמים. באחת החופשות, בבאר שבע, חבר הגיע אליו. ישר הבנתי שמשהו הולך לקרות. הייתי עם פרצוף נפט. אמרתי לשמעיה: 'אני יודעת מה אתה זומם'. הוא אמר: 'שנייה, אני רק צריך לקחת ממנו משהו'. " הוא נכנס איתו לשירותים, ושניהם נעלו על עצמם את הדלת. אני דופקת,'תצא! תצא! אני הולכת הביתה! תצא החוצה אני אומרת לך!'. הוא שומע אותי פותחת את הדלתות ויוצא עם תחתונים, מנסה לקחת ממני את המזוודה. אני יוצאת עם פיג'מה למסדרון של המלון. הוא רודף אחרי, תופס אותי בכוח ומכניס אותי לחדר. אמרתי, 'עזוב אותי'. הוא אומר,'כנסי לחדר'. נכנסתי.

... החבר עוד ישב בשירותים. אמרתי לחבר, 'לך מפה, לך!'. ממש גירשתי אותו. נתתי לשמעיה מכה כזאת בגב ואמרתי, 'נמאס לי'. הוא הרגיש שאיבדתי שליטה, הגיש לי את הפנים שלו ואמר: 'תכי אותי בפנים'. החבר הלך. שמתי את המזוודה על הדלפק, הכנתי לי קפה ועישנתי. הוא אומר: 'טוב, דברי אלי. עכשיו אנחנו לבד, קללי אותי, תרביצי לי, תעשי משהו. מה קרה השתתקת פתאום? את רוצה להתגרש?'. הוא זה שתמיד היה בא ממקום של חוסר ביטחון, לדעתי בגלל שהוא נבגד בעבר על ידי אישה וחברים. 'אני נרקומן, מה אני אעשה? אם את רוצה להתגרש רק תגידי לי, בקלות אני נותן לך גט'. אמרתי, 'זו הדרך שלך תמיד לפתור את הדברים. אתה בורח. מה זה גירושים? בריחה' (אסנהיים, 2010).

מחלה סופנית ומוות

ביוני 2003 התגלה סרטן ריאות בגופו של אנג'ל. בשל מצבו הסופני הוא שוחרר מהכלא בדצמבר אותה שנה, למעצר בית, ומת מהמחלה ב-2004. את מותו תארה נעמי אנג'ל בראיון לעמרי אסנהיים (אסנהיים, 2010):

"... שכבנו במיטה ושמעיה ביקש שאכטה מהסיגריה. כמה ימים לפני הוא החליט שהוא לא מעשן, שהוא ילד טוב ויעזור לעצמו. כאב לו החזה, כי המורפיום לא השפיע. הוא ניסה ואליום. בחמש וחצי לפנות בוקר הוא אמר לי,'תישני קצת. אני נשאר לראות אנ-בי-איי, הטלוויזיה תפריע לך'.

שתיתי עוד קפה ועישנתי כדי להישאר ערה. רציתי לתת לו תחושה שאני ישנה. זה לא שהרגשתי משהו. גם לפני כן היו לילות שלא ישנתי כי רציתי להיות איתו. לראות שהכל בסדר. נרדמתי בישיבה, עם הכוס קפה ביד, אולי רבע שעה. הסיגריה כמעט שרפה אותי. התעוררתי. עברתי ליד החדר של הילדה לראות מה איתה...".

[בתמונה: שמעיה אנג'ל בימיו האחרונים. התמונה מאוסף התמונות של נעמי אנג'ל (אסנהיים, 2010)]

"... בחזרה אני מסתכלת על שמעיה. מוזר. חורף, והוא שוכב לא מכוסה. הלכתי לכסות אותו. טוב שהוא נרדם. אבל הוא לא זז. לא השמיע קול. אני קוראת לו: 'שמעיה'. הוא לא עונה. עוד פעם: 'שמעיה', ושום דבר. נתתי לו מכות עם הבקבוק של הילדה. נכנסתי לטירוף. 'תקום! תקום!'. כל הזמן ידעתי שהוא ימות ככה. בלי להיפרד. התחלתי לצרוח ולצרוח..." (אסנהיים, 2010).

[לראיון המלא עם נעמי אנג'ל לחצו כאן]

שמעיה אנג'ל נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

[הצילום מ- 2015. הועלה לויקיפדיה ע"י 'קשישא' - נוצר על ידי 'מעלה היצירה'. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה CC BY-SA 4.0]

אפילוג

המוות יפה לעתים מן החיים: בבית הקברות בקריית שאול, על השביל הראשי המוליך צפונה את אזור הקבורה החדש, מתנוססת לה מצבה אחת נוגעת ללב... שמעיה אנג'ל, אחד העבריינים האימתנים והמפחידים שידעה ישראל מעודה שוכב שם במנוחת עולמים (חלק מקורבנותיו לא זכו להיקבר בקבר ישראל...).

על הקבר מתנוסס הספד: "איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה...ואני מספידה לך גיבורי, צר לי עליך בעלי אהובי... נפלאה לי אהבתך מאהבת נשים...".

האם הוא של אשתו השנייה ואם ביתו, נעמי קדוש, שאהבה אותו מאוד; או של אשתו הראשונה, שרה (שמוליק) אנג'ל, כיום סופרת מוכשרת וידוענית אמתית?