[הקריקטורה לקוחה מהאתר: one europe. שם היוצר: Carlos Latuff @LatuffCartoons]
[למושג קרוב: 'אסטרטגייית אילוץ', לחצו כאן]
כאשר כוח צבאי מופעל לצורך מיקוח, הוא מהווה חלק מסוג של דיפלומטיה שהוא מכנה 'דיפלומטיה כופה' או 'דיפלומטיית אילוצים' ('Coercive Diplomacy'). כדי לכפות, חשוב שהיריב יצפה לשימוש באלימות, שנמנעת כחלק מפשרה. הכוח לפגוע מהווה כושר מיקוח, וניצולו הוא דיפלומטיה. ההבדל בין 'כוח' לבין 'דיפלומטיה' הוא ההבדל בין לקחת מה שאתה רוצה, לבין שכנוע הצד השני לתת לך את מה שאתה רוצה. 'דיפלומטיה כופה' מבוססת על הכוח לפגוע (Latent Violence) (Schelling, 1966, יעקב, 2008).
בעניין זה, Schelling ממשיך את הקו שמתווה Morgenthau (1948) לגבי נחיצות השילוב בין שכנוע, פשרה ואיום בכוח – במיוחד בנוגע ליחסי הגומלין בין דיפלומטיה לבין כוח – אם כי, בסיס היציאה שלו הוא הכוח ולא הדיפלומטיה (יעקב, 2008).
George (1991) מפתח את רעיון 'הדיפלומטיה הכופה', שהציע Schelling צ (1966) ומסביר כי העיקרון הוא לגבות דרישה מול יריב עם איום בעונש בשל אי-ציות, שייראה כמספיק אמין וחזק כדי לשכנעו להיענות לדרישה. היתרון של 'דיפלומטיה כופה' לעומת 'כוח' הוא המחיר הנמוך יחסית בתחומים הפסיכולוגי, הכלכלי והפוליטי. בעוד שאיומים ותמריצים ממלאים תפקיד גדול בדיפלומטיה כופה, גם תקשורת, איתות (Signalling), מיקוח ומשא ומתן ממלאים תפקיד משמעותי (יעקב, 2008).
הפירוט ש- George מעניק להגדרת 'הדיפלומטיה הכופה' עשוי לשמש מדד הולם לבחינת הפעלת העוצמה המדינית בתקופה הנדונה במחקר שלפנינו. הוא מונה ארבעה משתנים (George, 1991, יעקב, 2008):
- הדרישה;
- האמצעי ליצירת תחושת דחיפות;
- העונש בו מאיימים בגין אי-ציות;
- השימוש האפשרי בתמריצים.
בנוסף, מונה George (1991) חמישה סוגים של 'דיפלומטיה כופה', הנובעים מההבדלים בין המשתנים (יעקב, 2008):
- האולטימאטום (Ultimatum): האולטימאטום כרוך בשימוש בדרישות ובאיומים תוך הצבת מגבלת זמן לציות.
- האולטימאטום המרומז (Tacit Ultimatum): כאשר האיום או מגבלת הזמן מועברים באופן עקיף.
- גישת הניסוי וטעייה (Try and See): כוללת דרישה ונפתחת בהפעלת כוח כופה רך למדי, המתוגבר במקרה של המשך אי-ציות.
- "סיבוב הדרגתי של הסכין" (Gradual Turning of the Screw): מבהירה כבר בראשית הדרך את כוונתה להפעיל לחץ במינון גובר עד לציות.
- שיטת המקל והגזר: כאשר הצד הכופה מוסיף תמריצים לאיומים, מדובר בגישת המקל והגזר.
הצלחת האסטרטגיה תלויה באופן חלקי בתקשורת אפקטיבית בין הצדדים, בין אם במלים ובין אם במעשים. 'דיפלומטיה כופה' מוצלחת תלויה בתיאום שבין המלים והמעשים. זאת ועוד: הצלחת הדיפלומטיה הכופה תלויה לעתים קרובות במאזן המוטיבציה בין הצדדים, דהיינו: מי מחויב יותר להשיג את מטרותיו? בסופו של דבר, הערכת היריב את המוטיבציה, המחויבות, האמינות והעוצמה של האיום – כל אלה ימלאו תפקיד משמעותי בהצלחת האסטרטגיה. אלו מדדים נוספים בהם ניתן להיעזר במחקר זה (George, 1991; יעקב, 2008).
George ספקני לגבי פוטנציאל ההצלחה של 'הדיפלומטיה הכופה'. אחרי שהוא מונה מספר מרכיבים שעשויים לקדם (אך לא להבטיח) את הצלחתה – כולל דרישות ברורות ועקביות, מוטיבציה ברמה מספקת, יכולת להעביר ליריב תחושת דחיפות, וחשש היריב מהסלמה – הוא מגיע למסקנה, כי בעוד ש'דיפלומטיה כופה' גובה מחיר נמוך יותר מאשר השימוש בכוח, רק לעתים רחוקות ניתן לבטוח בפוטנציאל הצלחתה (יעקב, 2008).
חשוב לציין, כי שלושת המחברים הנסקרים לעיל (Morgenthau, 1948; Schelling, 1966; George, 1991) מתייחסים למציאות של פעולה על ידי מדינה אחת מול יריבה ולא למציאות רב-מדינתית, שהיא המציאות הרלוונטית למשבר איראן-גרעין. זאת ועוד: שלינג וג'ורג' פעלו בהשראת המציאות הדו-קוטבית של המלחמה הקרה (מורגנתאו כתב בצל מלחמת העולם השנייה והתהוותה הראשונית של המלחמה הקרה). למרות זאת, התייחסותם ל'עוצמה המדינית' – על יתרונותיה וחסרונותיה – תקפה גם לבחינת המשבר עם איראן, מאחר ולא אבד הקלח על הצורך בשילוב בין אמצעים שונים כדי לממש אותה (יעקב, 2008).
[למקור התמונה משמאל לחצו כאן]Jentleson and Whytock (2005/06) בוחנים את התפרקותה של לוב מיכולת בלתי-קונבנציונאלית כמקרה ספציפי – וכמו George (1991), מטילים ספק מסוים בסיכויי ההצלחה של 'הדיפלומטיה הכופה', תוך קריאת תיגר על הערך של האיום בשימוש בכוח צבאי. הם קובעים (בהסתמך על:George andSimons, 1994) כי אסטרטגיה של כפייה עשויה להצליח במצב בו המחיר של אי-ציות שיכולים לכפות על מדינת יעד – והרווחים של ציות שיכולים להציע – עולים על הרווחים של אי-ציות והמחיר של ציות מבחינתה. מציאת האיזון בין אלה תלויה במימוש שלושה קריטריונים (יעקב, 2008):
- מידתיות (הקשר בין היקף היעדים והאמצעים למימושם);
- הדדיות (הבנת שני הצדדים לגבי הקשר בין הגזרים של מקדם הכפייה והויתורים של מדינת היעד);
- אמינות כופה (העברת מסר משכנע למדינת היעד לגבי השלכות אי-ציות).
לדעת המחברים (Jentleson and Whytock, 2005/06), הלוקחים בחשבון מציאות מורכבת ורב-מדינתית, השגת האיזון בין שלושת המרכיבים לעיל אפשרית יותר אם שחקנים בינלאומיים מרכזיים אחרים תומכים, ובתנאי שההתנגדות המקומית אצל הצד הכופה היא מוגבלת. מכאן, כי לא רק האסטרטגיה המהותית חשובה, אלא חשובים גם ההקשרים הבינלאומיים והמקומיים. הם מוסיפים כי עליונות צבאית ואף כלכלית איננה מספקת, ומביאים כדוגמה את העובדה כי לרוב נכשלה הדיפלומטיה הכופה האמריקנית במרבית המקרים שנבחנו על ידיGeorge and Simons (1994), למרות העובדה כי ארצות הברית הייתה שחקן מרכזי בהובלת המאמצים נגד מדינות נחותות מבחינה צבאית (יעקב, 2008).
Jentleson and Whytock (2005/06) מציעים לבחון את המצב הפוליטי-כלכלי הפנימי של מדינת היעד מבחינת המוטיבציה שלה לציות או אי-ציות. במישור הפוליטי, הם מדגישים כי מנהיגים רוצים, בראש ובראשונה, להישאר בשלטון (במשטרים דמוקרטיים ולא-דמוקרטיים כאחד). לכן, שיקול חשוב עבור המשטר של מדינת היעד הוא האם אי-ציות משרת ביטחון המשטר, או שמא שיפור היחסים עם המדינה הכופה על ידי ציות הוא עדיף בהקשר זה?
השיקול השני במישור זה הוא החישוב הכלכלי בין המחיר שגובות הפעלת כוח צבאי וסנקציות נגד היריב במקרה של אי-ציות, לעומת הרווחים של סחר ותמריצים כלכליים אחרים במקרה של ציות.
מרכיב שלישי הוא תפקיד האליטות: במידה וציות פוגע באינטרסים שלהן, הן יפעלו כדי לבלום את הלחצים החיצוניים; וילחצו על המשטר לציית במקרה ההפוך (יעקב, 2008).
מקורות
- יעקב יהודה (2008), הפעלת העוצמה המדינית במשבר הגרעין הבינלאומי עם איראן, 2004-2003, גלילות: המכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
- George, Alexander L. (1991), Forceful Persuasion: Coercive Diplomacy as an Alternative to War, Washington DC: United States Institute of Peace Press.
- George, Alexander L., and William E. Simons (1994), Limits of Coercive Diplomacy, Boulder: Westview Press.
- Jentleson, Bruce W. and Christopher A. Whytock (2005/06), "Who 'Won' Libya, International Security, Harvard/MIT:Winter 2005/06. Vol. 30, No. 3; pg.47.
- Morgenthau, Hans J. (1948), Politics Among Nations: The Struggle for Power and Peace, New York: Alfred A Knopf.
- Schelling, Thomas C. (1966), Arms and Influence, New Haven: Yale University Press.