יחסי מרכז פריפריה (Relations between center and periphery) מאופיינים ביחס שבין רכזת משמעותית ברשת ליתר חלקיה. המרכז יונק את מירב משאבי הרשת, תוך שהוא מדכא את סביבתו, ומונע צמיחת רכזות מתחרות, שתתחרנה עמו על המשאבים.

כאשר הפריפריה מורכבת ממיעוט לאומי שונה מזה המרכיב את המרכז, מוחמרת הבעיה פי כמה, כיוון שהמיעוט שואף בטווח הארוך להתנתק מהרשת ולייצר מוקדי עוצמה משלו. בכל מקום שיושב  בו מיעוט גדול שאינו מקבל את מרות השלטון המרכזי, במוקדם או במאוחר יהיו בו לחצים להיפרדות. ללחצים אלה יקדמו תקריות ומתחים לאומיים, גזעיים, שבטיים או דתיים, בין המיעוט ללאום היושב במרכז.

כאשר המיעוט הלאומי הנפרד הינו אירידנטי, יגברו לחצי ההיפרדות פי כמה.

דוגמאות: קוסובו, סקוטלנד, עירק , בנגלדש-פקיסטן, כורדיסטן, קוויבק, ביאפרה, דרום סודן, המדינות שקמו לאחר נפילת ברית המועצות, המקרים האחרונים בקרים ובמזרח אוקראינה, קטלוניה, חבל הבאסקים, צ'כיה-סלובקיה וכדומה.

הרוב היושב במרכז חי בקרבת הדומים לו, וער רק לבעיות המתרחשות בסביבתו. תחושת הביטחון שלו גבוהה ביחס לתושבי הפריפריה ולכן הוא אינו מודע לעומק הבעיה, עד שבדרך כלל זה מאוחר מידי. דוגמה נוספת היא ההתייחסות לחקלאות, במרכז, כסקטור כלכלי גרידא; לעומת תושבי הפריפריה, הרואים בה צורך ביטחוני לאומי מהמעלה הראשונה.

בישראל מתהווה מצב חמור של יחסי מרכז פריפריה והתבססות מיעוט אירידנטי שהוא רוב בפריפריה (ראה: מדינת תל אביב). על הניסיונות למנוע מצב זה ניתן למנות את: הקמת המצפים בגליל, חוות הבודדים בנגב והניסיונות להסדיר את קרקעות הבדואים.

העשרה

• יעקב לחר: המיעוט הערבי בישראל מול המיעוט הגרמני בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה.