צפיפות אוכלוסייה או צפיפות אוכלוסין (Population density) היא מונח בתחום הדמוגרפיה, המציין את יחס האוכלוסייה לשטח עבור מרחב גאוגרפי. היחס נמדד לרוב במספר תושבים לקילומטר רבוע, או מטר רבוע לתושב. מונח זה מאפשר לזהות בקלות שטחים לא מיושבים, שטחים כפריים וערים. כמו כן, הוא מסוגל לקבוע את דמות היישוב. לרוב, כאשר צפיפות האוכלוסייה נמוכה (מעט תושבים) ניתן לצפות להתיישבות הנפרסת על פני שטחים גדולים ומקצה מרחב גדול לכל פעילות (מגורים רחבים, שדות חקלאיים וכו'), בעוד שבמקרה של צפיפות אוכלוסין גבוהה (תושבים רבים) ניתן לצפות לניצול מרבי וחסכני של השטח (מבנים רבי קומות,מפעלי תעשייה כמקור הכנסה וכו').
במדינת ישראל, צפיפות האוכלוסין גבוהה יחסית ועומדת על 395 בני אדם לקמ"ר. נתון זה מצטרף לגידול אוכלוסיית ישראל שנחשב גבוה יחסית למדינות מערביות. נכון לשנת 2012, ישראל היא המדינה ה-34 בצפיפותה בעולם. יחד עם זאת, שני שליש משטחה של ישראל הוא אזור מדברי, דל בגשמים שאינו נוח במיוחד להתיישבות של בני אדם או לחקלאות.
בשטחים מצפון לנגב, צפיפות האוכלוסין של מדינת ישראל היא גבוהה בהרבה. בשל חלקו הגדול של המדבר משטחה, ובשל תהליכי פרוור והיבטים נוספים, אחוז השטח שניתן לבצע בו עיבוד חקלאי בישראל עומד על 15.5% משטח המדינה. מסיבה זו, צפיפות האוכלוסין הפיזיולוגית של ישראל היא גבוהה בהרבה, ועומדת על 2,147 אנשים לקמ"ר בר עיבוד - יותר מפי 5 יחסית לצפיפות האריתמטית.
ישראל נמצאת במקום ה-48 מבין מדינות העולם מבחינת צפיפות אנשים פיזיולוגית (כלומר שלושה-רבעים מתוך מדינות העולם הן בעלות צפיפות פיזיולוגית נמוכה מזו של ישראל).
