[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Robbie Sproule לאתר flickr]

ריכוזיות (Centralization) היא ריכוז עוצמה מסוגים שונים בידיו של גורם אחד, או מספר קטן של גורמים.

ריכוזיות במשק

דידי לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מגדירה "ריכוזיות שיש לטפל בה כ"שליטה של אדם אחד בכמה תחומי משק במבנה כלכלי של פירמידה" (קורן 2010ב').

על פי דו"ח של מרכז טאוב בסוגיה זו (בסוק, 2011), הריכוזיות "פוגעת בתחרות, מביאה להקצאה לא יעילה של מקורות, מגבילה שקיפות וכוללת שליטה נרחבת בחלקים של המשק, שבעת משבר עלולה ליצור בעיות מקרו-כלכליות. הריכוזיות מעוותת את תמריצי ההשקעה, ולכן גורמת לנטילת סיכון יתר בשווקים הפיננסיים. הריכוזיות מביאה אף לקשרי הון-שלטון, שעלולים לפגוע בתפקוד הפוליטי-חברתי של המדינה... קבוצות לחץ חזקות מצליחות להשפיע על סדר היום הלאומי לטובת אינטרסים צרים ולהטות את הקצאת המשאבים לטובתן, במקום שזו תיעשה בראייה מערכתית לטובת כלל הציבור". זהו עיוות של המשק המעניק כוח עודף לבודדים על חשבון רבים, וגורם נזק להם ולמשק כולו.

ב- 5/7/10 ציטט העיתון דה-מרקר את קונסטנטין קוסקו - חוקר בחטיבת המחקר של בנק ישראל, שקבע כי השוק הישראלי הוא מהריכוזיים במערב. יש בו שליטה של 10 משפחות גדולות, שמתקרבת ל-30% מהשוק. זהו מצב הדומה לשווקים אסיאתיים לא מערביים. הבעיה היא גם ענפית. הקבוצות הגדולות מחזיקות 50% מהשוק הפיננסי, וכ- 70% מתחום השירותים והמסחר במשק. 80% מהחברות בקבוצות העיסקיות הגדולות הן במבנה בעלות של פירמידה. כשבודקים את משקל הקבוצות בנתח השוק מגלים ש-22 קבוצות עסקיות שולטות ב- 50% מהשוק (בניכוי טבע, שמביאה לסטייה בנתונים) (קורן, 2010א').

התחליף לריכוזיות הוא משק חופשי ותחרותי, עם מגוון אפשרויות לצרכן; עם יכולת של הממשלה והרגולציה לפעול ללא חשש מכוחם של אנשי עסקים; עם תלות נמוכה של מערכת הבנקאות בגורלם של אנשי עסקים מסויימים; עם משאבים שמופנים למקומות הנכונים, שבהם הם באמת יכולים להועיל למשק (פרץ, 2010א').

'ריכוזיות' מאופיינת בתופעות הבאות:

- קיימים במשק אנשים חזקים מידי שקשה מאוד "לגעת" בהם ומסוכן מאוד לקרוא עליהם תגר (פרץ, 2010א').

- ה"טייקונים" מקיימים קשרי גומלין (Interconnectivity) אפקטיביים ביניהם, כיוון שיש להם אינטרס משותף לשמר את הסדר הקיים, לא לפלוש זה לתחומו של זה, ולמנוע תחרות בענפים שעליהם הם שולטים (פרץ, 2010א').

- 'הבעלויות הצולבות': ה'משפחות' פועלות באחזקות משותפות, ובכך, מגבירים את הריכוזיות ומעצימים את הבעיה, כי פוטנציאל התירום ושיתוף הפעולה, הסמוי והגלוי, בין המשפחות גדל (קורן 2010ב'; 2010ג').

- מעט מידי שחקנים שולטים ביותר במשאבים רבים מידי (פרץ, 2010א').

- היעדר איזונים בקבלת החלטות פיננסיות, כאשר מקבלי אשראי ונותני אשראי מחוברים יחד באינטרסים זרים (קורן, 2010ב').

- ההחלטות הגדולות והמשפיעות ביותר על הצרכן מתקבלות אצל אנשים מועטים מידי (פרץ, 2010א').

- הדירקטורים החיצוניים אינם ממלאים תמיד את תפקידם, על רקע קשריהם עם בעלי השליטה.

- החלטות מתקבלות על בסיס של קרבה ומנופי לחץ, ולא על בסיס ענייני (פרץ, 2010א').

- התחרות במשק נמוכה: קיימים חסמי מעבר לצרכן בין חברות; וחסמי כניסה ליצרנים נוספים לשוק. התוצאה היא שהצרכן משלם מחירים גבוהים (פרץ, 2010א').

- קיימת תלות של פוליטיקאים בבעלי הון, כך שפעמים רבות האחרונים מצליחים לבלום באפקטיביות החלטות המזיקות להם (פרץ, 2010א').

- הקבוצות נוהגות לחלק דיבידנדים גבוהים, בין היתר, על חשבון המחקר והפיתוח שהן פוגעות בו במתכוון, על מנת שלא לייצר מתחרים פוטנציאליים (קורן, 2010ג').

- ה"פירמידה" מאפשרת לבעל השליטה "לחלוב" חברות שנמצאות ברמות נמוכות יחסית (קורן, 2010ג').

- "גורם מאזן" שאיננו פועל הוא התקשורת (ראה בהמשך), שנמנעת מליזום כתבות תחקיר בענייניהם של ה"טייקונים", בין היתר כיוון שהם המממנים העיקריים שלה דרך הפרסומות; וכיוון שחלק מכלי התקשורת נמצאים בבעלותם (פרץ, 2010א').

- רגולציה ואיזונים לא תמיד פועלים, בין היתר כיוון שנשוא הרגולציה הינו תמיד המעסיק הפוטנציאלי הבא של מקבל ההחלטה. להלן דוגמאות:

* משה עמית, ראש החטיבה העסקית לשעבר בבנק הפועלים, שסיפק לאיש העסקים, יצחק תשובה, מימון במשך שנים, ואיפשר לו לבנות את האמפריה העסקית שבנה, מונה על ידו ליו"ר חברת הפניקס שבשליטתו (פרץ, 2010א');

* הוא מחליף את היו"ר הקודם - ד"ר אהוד שפירא, שניהל במשך שנים את החטיבה העסקית של בנק לאומי, ומימון במשך שנים את תשובה בעסקאות רבות אחרות (פרץ, 2010א');

* ניר גלעד, החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר - שניסח עם החברה לישראל של משפחת עופר הסכם שנוי במחלוקת עם המדינה בהפרטת בתי הזיקוק בחיפה, שהניב לה חצי מיליארד שקל - מונה עם פרישתו ע"י משפחת עופר ליו"ר החברה לישראל;

* ענת קליין, שעבדה במחלקה המשפטית ברשות ההגבלים ותרמה לכך שלא קמה לחברת פז מתחרה גדולה נוספת מהמיזוג בין סונול לדור אלון, עברה לאחר פרישתה לעבוד ב"פז" (קורן, 2010ב').

* ועוד.

קיימות גם דוגמאות הפוכות, לפיהן ה"טייקונים" "מייבשים" רגולטורים שפעלו נגדם בנחישות. העיתונאית מירב ארלוזרוב (2010) מכנה את התופעה: "קללת הרגולטורים" - כמעט כל הרגולטורים שהצטיינו במלאכתם נשארו לאחר פרישתם ללא הצעות עבודה משמעותיות.

הריכוזיות במשק מאיימת על הדמוקרטיה בישראל כי הכוח הנמצא בידי המשפחות הגדולות במשק - שחורג בהרבה מסך נכסיהן - הוא גם כוח חברתי (מעבר כוח ממעמד למעמד) ופוליטי (השפעה מי ייבחר ואילו החלטות יקבל) ולא רק כלכלי, וזה הופך אותן למוקדי הכוח האמיתיים של ישראל.

כוח זה משבש את ההתפתחות החברתית, הפוליטית והכלכלית במשק. מספר אנשים מצומצם יכול לקבוע אילו חוקים יעברו ומי המנהיג שייבחר. השפעה זו, המתבצעת באופן דינאמי, כל העת, גדולה מהשפעת הציבור הרחב המגיע לקלפי כל 4-3 שנים.

'ריכוזיות' ותקשורת

מעבר לכוחן הכלכלי, יש למשפחות הללו אחזקות משותפות בכלי התקשורת, כך שהן יכולות להשפיע על הפרסומים הנוגעים להן, לחסום פרסומים לא נוחים, ולקדם פרסום שישרת אותן. בכך, הן עשויות לפגוע בתפקידה של התקשורת בדמוקרטיה - להיות "כלב השמירה" של הדמוקרטיה.

שוק התוכן הוא שוק מוחלש. הרווחים בו זעומים או שליליים. מרבית הגופים הפועלים בו סובלים בשנים האחרונות משחיקה מהותית בחוסן הפיננסי שלהם. אחת הסיבות העיקריות לחולשה זו הוא השינוי ההיסטורי המתרחש בשוק. מתחום בעל אחריות ציבורית, הופכים גופי המדיה לזרוע אסטרטגית של בעלי ההון.

כסף רב זרם לתחום המדיה בשנים האחרונות, והוא הנשים באופן מלאכותי גופים כמו ערוץ 10, רשת ו"מעריב", שזכות הקיום העצמאית שלהם עמדה לא פעם בסימן שאלה. הכסף הזה לא הושקע בעקבות חיפוש בריא אחר תשואה. העובדה שבעלי ההון הגדולים מעוניינים לבצע השקעות בשוק התוכן ההפסדי, בלי שיש להם אופק להחזר השקעות אלה, היא עדות נוספת לריכוזיות של המשק.

שיטה נוספת להשתקת עיתונאים על ידי בעלי הון, וע"י כך השתקת השיח הציבורי בתחומים שפוגעים באינטרסים שלהם, הוא השימוש בתביעות לשון הרע.  התופעה זוהתה לראשונה בארצות הברית וזכתה לכינוי SLAPP  (Strategic Litigation against Public Participation). התופעה של ריבוי התביעות הללו נגד עיתונאים 'מטופלת' על ידי המחוקק האמריקני שחוקק חוקים של "אנטי SLAPP". לאחרונה, החלה להיות מטופלת גם על ידי המחוקק הישראלי (בכר ועצמון, 2011).

במשק ריכוזי קיימים חסמים אשר שומרים על הקרטלים והמונופולים מפני תחרות. כלי התקשורת יכולים להפוך לאמצעי שימנע את הסרת החסמים האלה, או לפחות לא יעודד את הסרתם. בזירה ריכוזית שבה יש עודף קרטלים ומונופולים נוצר גם עודף ביקוש של בעלי ההון לגופי תקשורת (בר זהר וטייג, 2011).

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי CHRISTOPHER DOMBRES לאתר flickr]

דוגמאות לריכוזיות ולהשלכותיה

באפריל 2011 קיים משרד התקשורת מכרז על שתי רצועות של תדרים פנויים. המכרז נבנה כך שהזוכות היו החברות שהתחייבו להעמיד סכום ערבות בנקאית גבוה יותר. עם הזכיה קיבלו הזוכות 45 יום להעמיד את הערבות. רק שלושה בנקים יכולים לתת ערבות בסדר גודל כזה - לאומי, הפועלים ודיסקונט, אולם, הבנקים הללו חשופים למגזר התקשורת. להם, כמו למשקיעים המוסדיים אין עניין לממן מתחרים חדשים בשוק הסלולר, מפני שהם כבר 'תקועים' עם הלוואות של עשרות מיליארדי שקלים לחברות התקשורת, הסלולר והטייקונים שרכשו אותן. יש להם אינטרס מובהק לשמור על חוסנו הפיננסי של השוק הזה, ועל תזרים המזומנים החזק שהוא מייצר. התמריץ שלהם לממן גוף חדש שיתחרה בשוק ויפגע בתכונותיו המונופוליסטיותהוא נמוך מאוד. כתוצאה מכך קיבלנו פארסה, שבה שתי חברות לא הצליחו להשיג את הערבות ונפסלו (זיו, 2011, טייג, 2011).

דוגמה לתוצאה של ריכוזיות היתר על הצרכן היא התנהגות חברות הביטוח מול הצרכנים: כספי הביטוח שמשלמים אזרחים מממנים משכורות מנופחות, עמלות מופקעות לסוכנים ונסיעות נדיבות לאתרים שונים בחו"ל.

ביולי 2010 פרסם המפקח על הביטוח דוח חמור על חברת הביטוח מנורה ומנהלה, ארי קלמן. מנורה היתה מעורבת בשתי פרשות בעייתיות:

האחת, פרשת ה"בקדייטינג" שנחשפה בספטמבר 2009: עובדי החברה העבירו כספי פוליסות אישיות במסלול רטרואקטיבי, לאחר שנודע מהו המסלול הרווחי ביותר. מדובר בפרשה אסורה שנעשתה על חשבון כספי הנוסטרו של החברה, שהדליקה אור אדום על התרבות הארגונית והעסקית של מנורה.

השניה, פרשת ההלוואות ללא בטחונות, מכספי המבוטחים. החברה העניקה הלוואות בסכום של 150 מליון ש"ח ללא בטחונות מספקים ומבלי לבדוק את כושר ההחזר של הלווה.המנכ"ל היה מעורב אישית במתן חלק מההלוואות. הוא גם השאיר בתפקידו את ראש אגף ביטוח החיים, שהיה אחראי ישירות לחלק מההלוואות, ואף העניק לו בונוס. בגין פרשה זו נקנסה החברה ב- 14 מליון ש"ח וקלמן עצמו נקנס ב- 400 אלף ש"ח (סכום זניח ביחס למשכורות ולבונוסים שקיבל בשנים האחרונות).

למרות הפרסומים, לא מנסה החברה כלל לשקם את תדמיתה הציבורית ו/או להחליף את מנכ"לה שפונק בשנים האחרונות במענקים, באופציות ובשכר של מליוני שקלים. כיוון שמדובר בענף שבו שבויים הלקוחות בידי החברה, ולכן, אין צורך להשתדל כדי להפיס את דעתם (כמו למשל מאמציה של תנובה לאחר "התפוצצות" "פרשת הסיליקון") (פרץ, 2010ב').

דוגמה מתחום שונה: ביולי 2010 החליטה חברת הכבלים "Hot" לוותר על שני מותגים, האהובים על ציבור הצופים, שבידלו אותה מהמתחרה שלה "Yes" וסייעו לה בשימור לקוחות - גיא פינס וערוץ "ביפ". מומחים היו מאוחדים בדעותיהם שהצעד הזה לא יכול היה לשרת את האינטרסים של "Hot", אולם הוא שרת אינטרסים של הבעלים - נוני מוזס, באימפריית תקשורת אחרת שנמצאת בשליטתו, ומצוייה מעל "Hot" במעלה הפירמידה העסקית של מוזס - ידיעות אחרונות. קרב ענקים התנהל באותה עת בין העיתון הזה לחינמון "ישראל היום" של שלדון אדלסון, שבאותה עת בדיוק עבר בתפוצתו של "ידיעות אחרונות" והפך לעיתון הנפוץ בארץ. "ישראל היום" לקח חסות על תכנית הדגל של זכיינית "ערוץ 2" "קשת" - "האח הגדול". תגובת ידיעות אחרונות ונוני מוזס היתה חסימה של תכנים הקשורים ל"קשת" ב"ידיעות אחרונות" והורדת הערוץ מ"Hot". זה לא הפריע ל"ידיעות אחרונות" לצאת בקמפיין תקשורתי נגד "ישראל היום", תוך זלזול גמור באינטיליגנציה של הציבור - "רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמיתית" (קלינגבייל, 2010).

דוגמאות נוספת הן:

- מסע הלחצים האגרסיבי שהפעילו חברות הסלולר למנוע את ההפחתה בדמי הקישוריות שביצע שר התקשרות כחלון, באוגוסט 2010.

- מסע ההכפשות וההפחדות נגד יו"ר ועדת המיסוי לחיפושי נפט וגז, איתן ששינסקי ונגד בני משפחתו.

- ההתקפות נגד ח"כ עינת וילף, הפועלת בכנסת לקדם חוקים נגד הריכוזיות.

משמעות הדברים הללו היא עוצמה חסרת רסן המוענקת לקומץ בעלי הון, באמצעות שליטה על נתחים גדולים מהמשק, כשהיא מושגת עם אחוזי שליטה נמוכים בשל מבנה הפירמידה. ההשפעה המושגת בעקבות זאת היא חסרת גבולות: על הפוליטיקה, על התקשורת וכדומה, ומסכנת את הדמוקרטיה. היעדר הצורך להתחרות מביא, בין היתר, לירידה משמעותית, ארוכת טווח, באיכות השירות.

ההתמודדות עם הריכוזיות

לדעת מומחי מרכז טאוב (בסוק, 2011), הדרך המרכזית לטפל בריכוזיות היא שינויי מיסוי ושינויים רגולטוריים. צעדים אפקטיביים יביאו לירידת מחירים, להגברת שקיפות, לניצול טוב יותר של המקורות במשק, ולהפחתת סיכונים בשוק ההון.

הצעה של ח"כ נחמן שי מקדימה עוסקת בהקמת מאגר דירקטורים חיצוניים בחברות ציבוריות. הצעת החוק מבקשת לקבוע מנגנון למיון המועמדים וסינונם לכהונת דירקטורים חיצוניים בחברות ציבוריות. מנגנון זה יכלול הקמת מאגר דירקטורים חיצוניים שינוהל על ידי רשות ניירות ערך ואשר הדירקטורים בו יסווגו, בין היתר, על פי תחומי מומחיותם.

המועמדים הרלוונטיים לתחום עיסוקה של החברה ייבחרו מתוך המאגר בצורה אקראית. המנגנון עשוי להפחית עוד יותר את הישנותם של מקרי זיקה אסורה. בנוסף, מוצע להוסיף לסנקציות הכספיות שמחילה רשות ניירות ערך על מפירי החוק, סנקציה בגין אי מינוי דירקטורים חיצוניים על פי המנגנון לעיל.

ח"כ שי הסביר כי "תפקידם של הדירקטורים החיצוניים הוא לשמש 'כלבי השמירה' של ציבור בעלי המניות שאינו בעל השליטה. אולם, בשנים האחרונות הדירקטורים החיצוניים לא מילאו תפקידם כיאות לאור קשריהם עם בעלי השליטה ולאור חבותם להם את מינויים ואת הארכת כהונתם כדירקטורים. אחת התוצאות היא חלוקת משכורות מוגזמות, בונוסים ואופציות למנהלים בחברות הציבוריות, על ידי בעלי השליטה, אף שאלה מחזיקים במיעוט מניות קטן ביותר. על מנת להילחם בתופעה, אישרה הכנסת לאחרונה תיקון לחוק החברות, המפחית מכוחם של בעלי מניות השליטה ומגדיל מנגד את כוחם של בעלי מניות המיעוט והדירקטורים החיצוניים. אולם, התיקון לא קבע מהיכן יובאו הדירקטורים החיצוניים, מי ימיינם ומי יבחן את כישוריהם. למעשה, תיקון זה אינו מצליח למנוע את הזיקה הישירה או העקיפה של הדירקטורים החיצוניים לבעלי השליטה הממנים אותם (זרחיה, 2011).

מקורות

• ארלוזרוב מירב (2010), דרוש מפקח על התחרות, דה מרקר, 30/7/10, עמ' 1,7.
• בכר מיכל, עצמון עמי (2011), אל תתנו להם להשתיק אתכם, דה מרקר, 18/10/11, ע' 26.
• בסוק מוטי (2011), "הריכוזיות מביאה לקשרי הון-שלטון שאולי יפגעו בתפקוד הפוליטי-חברתי", דה מרקר, 24/8/11.
• בר-זהר אופיר, טייג אמיר (2011), ריכוזיות ותחרות: מדוע הטייקונים נכנסים לעיתונות, דה מרקר, 19/6/11.
• זיו אמיתי (2011), רצינו תחרות בשוק הסלולר בישראל – קיבלנו פארסה, דה מרקר, 17.07.2011.
• זרחיה צבי (2011), הצעת חוק: יוקם מאגר דירקטורים חיצוניים בחברות ציבוריות, דה מרקר, 23.07.2011.
• טייג אמיר (2011), הבנקים שומרים על הריכוזיות, דה מרקר, 17.07.2011.
• פרץ סמי (2010א'), כיצד המונופולים והקרטלים חולבים את הציבור והפוליטיקאים, דה מרקר, 16/7/10.
• פרץ סמי (2010ב'), מדוע מנורה לא תשלח פוליסת ביטוח לחלל, דה מרקר, 30/7/10.
• קורן אורה (2010א'), בנק ישראל: "יש קשר בין ריכוזיות במשק לאיום על הדמוקרטיה", דה מרקר, 20/7/10, ע' 5.
• קורן אורה (2010ב'), "ילדינו יוכלו להסתדר בעתיד רק אם יעברו דרך אחת מ-5 המשפחות השולטות במשק", דה מרקר, 31/7/10, ע' 3-2.
• קורן אורה (2010ג'), "המשפחות השולטות במשק הן כמו תמנון רב זרועות", דה מרקר, 21/7/10, עמ' 7-6.
• קלינגבייל סיון (2010), העיתונות החופשית של נוני מוזס, דה מרקר, 30/7/10, ע' 9.