[תמונה חופשית שהועלתה על ידי reynermedia לאתר flickr]
'שיטת הסניוריטי' ('שיטת הוותק') היא הכינוי לשיטה שבה נבחרים נשיאים וסגני נשיאים לבתי המשפט בישראל. על פי השיטה, לנשיא בית המשפט העליון מתמנה הוותיק מבין השופטים המכהנים בעת מועד פרישתו של הנשיא הקודם.
שיטה זו מעולם לא עוגנה בחקיקה. על כן, היא מהווה מטרה של שרי משפטים משני קצות הקשת הפוליטית - דוגמת יוסי ביילין, חיים רמון, דניאל פרידמן ואיילת שקד - ופוליטיקאים אחרים לשנותה. למרות הניסיונות הללו, עד כה היא נשמרה תמיד בקפדנות בידי הוועדה לבחירת שופטים ושופטי העליון, ואיש לא הצליח לכפות את שינויה, אולי מפני שמקרב שופטי העליון עצמם, לא נמצאו עד היום שופטים, שהסכימו להתמודד על תפקיד הנשיא כנגד הנשיא המיועד על פי שיטת הסניוריטי.
יתרונות השיטה
שיטת הסניוריטי טומנת בחובה שני יתרונות מרכזיים (הארץ, מאמר מערכת, 2017):- האחד הוא, שעם מינויו של שופט לבית המשפט העליון מסתיים ה"מרוץ" של השופט לכל תפקיד שיפוטי נוסף, מתבטל הצורך שלו לאסוף תומכים מבין חברי הוועדה לבחירת שופטים ונעלם התמריץ לפסוק בדרך שתרצה את המערכת הפוליטית.
- השני הוא שמתבטל אלמנט התחרות בין שופטי העליון לבין עצמם, דבר המאפשר להם לעבוד כיחידה הרמונית אחת, ולהתמקד בהסכמות ובמחלוקות שיפוטיות ענייניות, ולא בנושאים פרסונליים.
חסרונות השיטה
- לא הטובים מתמנים.
- גם אם, במהלך שנות כהונתו, יתגלה שופט מסוים כבעייתי וכחסר כישורים, הוא יתמנה כנשיא בית המשפט העליון, ולפעמים למשך עשור ויותר.
- במקומות אחרים מתמנים הנשיאים על ידי פוליטיקאים, שלא על ידי הוותק. כך למשל, נשיא ביהמ"ש העליון האמריקאי, John Glover Roberts Jr. מונה לתפקידו בגיל 50, כאשר כל הוותק השיפוטי שלו מסתכם בכהונה של שנתיים כשופט בימ"ש מחוזי, וכאשר תחתיו מכהנים שופטים שהם, מן הסתם, עמוק בתוך שנות השמונים שלהם, ומאחוריהם 20, 30 או יותר שנות ותק בבית המשפט העליון.
השיטה כבר נסדקה
אבל השיטה כבר נסדקה בחוץ לכותלי בית המשפט העליון, כאשר הוועדה לבחירת שופטים סטתה מנוהג הסניוריטי עם בחירתה של השופטת נילי ארד ב-2009 לסגנית נשיא בית הדין לעבודה ושנה אחר כך לנשיאת בית הדין לעבודה, אף על פי שלא הייתה השופטת הוותיקה בבית הדין הארצי לעבודה
