פנחס יחזקאלי: האם גם איראן סובלת מתופעת 'שלטון האימהות'?

תקציר: ההיסטוריון הדגול, ולטר זאב לקוויר (Walter Ze'ev Laqueur) - שעסק, בין היתר, בהשפעת הדמוגרפיה על מדינות - קבע כבר מזמן כי מדינות שבהן אין יותר משני ילדים למשפחה לא יוצאות למלחמות גדולות! התופעה הזו קרויה, 'שלטון האימהות' (Mammismo). כמו ולדימיר פוטין, גם אנחנו מרגישים את התופעה הזו היטב, מאז מלחמת שלום הגליל והמאבק על רצועת הביטחון. האם איראן סובלת מהתופעה כמונו?

[בתמונה - משמרות המהפכה: האם הם סובלים מתופעת שלטון האימהות כמונו? התמונה: התקשורת האיראנית]

[לאוסף המאמרים באתר על 'שלטון האמהות', לחצו כאן]

עודכן ב- 1 באוקטובר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

* * *

ההיסטוריון הדגול, ולטר זאב לקוויר (Walter Ze'ev Laqueur) - שעסק, בין היתר, בהשפעת הדמוגרפיה על מדינות - קבע כבר מזמן כי מדינות שבהן אין יותר משני ילדים למשפחה לא יוצאות למלחמות גדולות! התופעה הזו קרויה, 'שלטון האימהות' (Mammismo).

אנחנו מרגישים את התופעה הזו היטב, מאז מלחמת שלום הגליל והמאבק על רצועת הביטחון.

לאחרונה, חווה את התסכול הזה גם ולדימיר פוטין - שאינו מסוגל למצות את משאביה של רוסיה בשל התנגדות אזרחיו לגיוס לצבא ולמלחמה.

עתה, נפנה זרקור לעבר המעצמה שמאיימת עלינו - איראן. האם גם היא סובלת מתופעת 'שלטון האימהות' כמונו?

[לאוסף המאמרים באתר על 'שלטון האמהות', לחצו כאן]

בכרזה: בעת פרוץ מלחמות הבלקן באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, נטען כי זו תחילתה של מלחמת עולם חדשה. על כך הגיב ההיסטוריון הדגול, ולטר זאב לקוויר (Walter Ze'ev Laqueur) - שעסק, בין היתר, בהשפעת הדמוגרפיה על מדינות - כי המלחמה לא תתפשט, כיוון שמדינות שבהן אין יותר משני ילדים למשפחה לא יוצאות למלחמות גדולות! האמירה הזו, אגב, נכונה גם למלחמת אוקראינה רוסיה. הכרזה: ייצור ידע

[מקור התמונה: צילום מסך מסרטון היו-טיוב: Zum Tod des Historikers und Publizisten Walter Laqueur- Skeptiker und Zeitzeuge]

זה הדמוגרפיה טמבל!

מקורות התופעה הם דמוגרפיים: הירידה הדרמטית בילודה מחד גיסא, ושיפור הרפואה שהפך את תמותת הילדים לנדירה, הפך את מותם של ילדים לתופעה חריגה ומשמעותית הרבה יותר בקרב המשפחות, והחברה כולה. ככל שהילודה נמוכה יותר, כך התופעה גוברת. לכן למשל היא משמעותית מאוד באיטליה, שבה שעור הילודה הנמוך ביותר באירופה (שם, ע' 100). בהרבה מן ההון הרגשי של המשפחה.

בעבר היה המוות חלק הרבה יותר מוכר של החוויה האנושית בתקופות שבהן לא היה מוגבל בעיקר לאנשים מבוגרים מאוד. מותו של עוד צעיר במלחמה היה בעבר בעל משמעות שונה לגמרי מזו שיש למקרה כזה היום בעבור משפחה, שחיים בה בממוצע 3-2 ילדים, ואשר כולם צפויים לחיות, וכל אחד מהם מייצג שיעור גבוה (שם, ע' 100).

[על הסוגייה הדמוגרפית ראה ערך נפרד: 'הגישה הגאוגרפית']

[הכרזה: ייצור ידע]

ומה קורה בתחום זה באיראן? התשובה אינה חד משמעית...

מחד גיסא,

התפשטות האימפריה האיראנית כיום נובעת, בין היתר, מכך, שאוכלוסיית איראן גדלה באופן דרמטי בחצי השני של המאה ה־20, והגיעה ל־75 מיליון תושבים בשנת 2011. למעלה ממחצית אוכלוסייתה של איראן היא מתחת לגיל 35, נכון לשנת 2012 (ראו התרשים למטה) (ויקיפדיה: דמוגרפיה של איראן).

מסוף המאה ה-20 צונח, אמנם, שיעור הילודה האיראני בצורה משמעותית. מחקרים מראים כי קצב גדילת האוכלוסייה האיראנית ימשיך להאט עד שיתייצב מעל ה־100 מיליון בסביבות שנת 2050 (ויקיפדיה: דמוגרפיה של איראן). אבל משמעות הדבר היא שלפחות לכאורה, איראן תחוש את עוצמתה של התופעה רק בעוד כ- 25 שנים; ועד אז - לפחות תיאורטית - היא יכולה להרשות לעצמה ליזום מלחמות גדולות...

[בתמונה: ייקח זמן עד שאיראן תרגיש את הצניחה הדמוגרפית... התרשים נוצר והועלתה לויקיפדיה על ידי Orel Beilinson. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אבל מאידך גיסא

חצי מאוכלוסיית איראן אינה פרסית. היא שואפת להיפרדות מאיראן; ולא ניתן לסמוך עליה שתספק חיילים למלחמה שאיננה קיומית. בנוסף, הילודה יורדת מהר יותר בערים הגדולות, שהן מוקדי המהומות נגד המשטר.

ניתן גם לראות, שכמו האמריקנים (שהפעילו, במקביל לצבא, חברות פרטיות בעיראק ובאפגניסטן) והרוסים (שמפעילים מיליציות פרטיות נוסח קבוצת וגנר (Группа Вагнера), המשטר מסתמך באופן מובהק על מיליציות מקומיות, על בסיס אתני, כמו: חיזבאללה הלבנונית; חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה; אל־בדר וכתאיב חיזבאללה העיראקיות; פאטמיון האפגנית; זינאביון הפקיסטנית, החות'ים בתימן וכדומה.

אבל, בל נשכח שכל אימפריה עושה שימוש בבעלי ברית מקומיים. בנוסף, היא מאפשרת לאיראן לשמר מה שמכונה: 'מרחב הכחשה' או 'יכולת הכחשה סבירה' (Plausible Deniability): היכולת של מדינה להכחיש פעולות שביצעה, באופן שלכל הפחות יעורר ספק בדבר אחריותה, כאשר היא מזהה שאין לצד השני מוטיבציה רבה לפעול בתגובה, אבל אם תודה בפעולות הללו, יקשה עליו מאוד שלא להגיב.