תקציר: ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה הוא בעצם ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת. זהו מושג אשר חוקר הביטחון הלאומי האמריקני, אדוארד לוטוואק (Luttwak), כותב עליו בספרו אסטרטגיה של מלחמה ושלום (The Logic of War and Peace). לוטוואק (2002, ע' 35) טוען כי בתחום האסטרטגיה כולה, לא יתכן כי דרך פעולה מסוימת תימשך עד אין סוף. תמיד תהיה קיימת נטייה שהפעולה תהפוך להיפוכה, אלא אם כן יתבטל ההיגיון האסטרטגי כולו בשל שינוי הנסיבות (למשל, בשל הכרעה). היגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה מעוות כל פעולה הגיונית, וגורם שוב ושוב להיפוך של הפכים (לוטוואק, 2002, ע' 84). הוא יקבע את תוצאות העימות בין אם הצדדים יפנימו אותו וינצלו אותו, ובין אם לאו (שם, ע' 34) ...

[בתמונה: ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה... תמונה חופשית שהועלתה על ידי brett jordan לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 בספטמבר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

היגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה הוא בעצם ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת. זהו מושג אשר חוקר הביטחון הלאומי האמריקני, אדוארד לוטוואק (Luttwak), כותב עליו בספרו אסטרטגיה של מלחמה ושלום (The Logic of War and Peace; ראו תמונה למטה).

לוטוואק (2002, ע' 35) טוען כי בתחום האסטרטגיה כולה, לא יתכן כי דרך פעולה מסוימת תימשך עד אין סוף. תמיד תהיה קיימת נטייה שהפעולה תהפוך להיפוכה, אלא אם כן יתבטל ההיגיון האסטרטגי כולו בשל שינוי הנסיבות (למשל, בשל הכרעה).

ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה מעוות כל פעולה הגיונית, וגורם שוב ושוב להיפוך של הפכים (לוטוואק, 2002, ע' 84). הוא יקבע את תוצאות העימות בין אם הצדדים יפנימו אותו וינצלו אותו, ובין אם לאו (שם, ע' 34).

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מלחמה', לחצו כאן] [להרחבת המושג, 'מערכת מורכבת', לחצו כאן] [להרחבה על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן]

[בתמונה: אדוארד לוטוואק וספרו "אסטרטגיה של מלחמה ושלום", שראה אור בהוצאה מערכות ב- 2002. תמונתו של לוטוואק נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידו. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

כאשר אנחנו מבצעים פעולה כלפי גוף דומם - שלא יכול להשיב לנו, כמו במקצועות המכניים (כולל אויב שהופתע ולקה בשיתוק מערכות זמני) - ההיגיון המנחה אותנו הוא ליניארי. אבל, כאשר הצד השני הוא ישות חיה שמגיבה, ההיגיון חייב להיות שונה לחלוטין (לוטוואק, 2002, ע' 31; 51).

הצד המנצח רגוע לאחר ניצחונו, ועובר תהליכים של קיפאון-סטגנציה. הניצחון הוא מורה רע. הוא מאשר כביכול את כל ההרגלים, הנהלים, המבנים, התורות והשיטות של הצבא. הם נתפסים כתקפים ואף כמבריקים, כולל אלה הזקוקים לשיפורים ולרפורמות מרחיקות לכת. לעומת זאת, התבוסה היא מורה טובה הרבה יתר. תבוסה לא רק מחדדת את חוש הביקורת. בזכותה פוחת הסיכוי שיידחו הפתרונות המוצעים. זאת מכיוון שהתבוסה מחלישה את ההתנגדות לשינוי מצד חסידי המצב הקיים (שם, עמ' 39-37).

[להרחבת המושג 'ליניאריות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: קיפאון - סטגנציה, לחצו כאן] [להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]

[בתמונה: הניצחון הוא מורה רע. הוא מאשר כביכול את כל ההרגלים, הנהלים, המבנים, התורות והשיטות של הצבא. הם נתפסים כתקפים ואף כמבריקים, כולל אלה הזקוקים לשיפורים ולרפורמות מרחיקות לכת. התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

השלום מביא למלחמה; והמלחמה מביאה לשלום

רבים מייחלים לשלום אוניברסלי תמידי (Everlasting Peace). אבל, השלום הוא שמאפשר את המלחמות הבאות. שהרי מלחמות "שורפות אנטרופיה" ומכלות מעצמן את היכולת להילחם לאורך זמן בשל ההרס שהן גורמות, ההפצצה השיטתית של התעשייה (כפי שארע במלחמת העולם השנייה), או בשל מספר ההרוגים העולה על הגידול הטבעי באוכלוסיות לוחמות.

לעומת זאת בעת שלום, התקדמות אנושית – טכנולוגית או אחרת – המקנה יתרונות לצד אחד ומשנות את מאזן העוצמה מפרה את האיזונים ששמרו בעבר על השלום. לוטוואק (2002, ע' 97) מדגיש, כי: "אילו השלום לא גרם למלחמות – אזי לעולם לא היו פורצות מלחמות, שכן המלחמה אינה יכולה להזין את עצמה". רק השלום יכול להזין את מלחמות העתיד.

לוטוואק מביא דוגמאות רבות לכך שמעצמות – שיצאו נשכרות מהצמיחה התעשייתית – התעצמו עד כדי כך, שכבר לא היו מוכנות להסכים להמשך סדרי העוצמה והשליטה, אשר היו ירושת התקופה הקדם תעשייתית. בכל אחד מהמקרים העריך התוקפן שיוכל לנצח, ובכל המקרים התברר שצדק: המלחמה בין פרוסיה לקיסרות בית האבסבורג (1866); בין פרוסיה לבין צרפת (1870); בין רוסיה לבין האימפריה העותומנית (1876); בין הקיסרות היפנית לבין סין (1894); בין ארצות הברית לבין ספרד (1898); ובין יפן לבין רוסיה (1905) (לוטוואק, 2002, ע'מ 97-96).

[לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[בתמונה: נפוליאון השלישי המובס (משמאל) עם הקנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמארק. עוצמתה הגוברת של פרוסיה שתאחד בקרוב את גרמניה יצרה מצב שהיא לא הסתפקה במה שיחסי העוצמה הקודמים הקנו לה... התמונה היא נחלת הכלל]

אנשים נוטים לשכוח...

בנוסף, אחרי תקופה ארוכה של שלום אנשים נוטים לשכוח את זוועות המלחמה ומתחברים לצדדים אחרים שלה. כך למשל טען סטפן צווייג לגבי מלחמת העולם הראשונה, כי עמי אירופה אחרי 50 שנות שלום שכחו את משמעות המלחמה, והיא נתפסה בעיניהם כהרואית וכרומנטית. כשהתפכחו, היה זה מאוחר מידי…

[להרחבת המושג: 'עוצמה', לחצו כאן] [להרחבה בנושא: 'שריפת אנטרופיה', לחצו כאן']

[בתמונה: אחרי תקופה ארוכה של שלום אנשים נוטים לשכוח את זוועות המלחמה ומתחברים לצדדים אחרים שלה... התמונה היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: 'צבעי מלחמה: תיעוד בצבע של מלחמת העולם הראשונה'. כאן חדשות]

אי אפשר להתכונן לכל האיומים. מי שמתכונן לכל איום לא מתכונן לכלום...

מדינה שתשקיע משאבים הולמים ותיתן מענה סביר לכל האיומים האפשריים ולכל המשברים הצפויים – תקרוס כלכלית, ואז לא תוכל להמשיך ולתחזק את המענה הסביר למשברים ולאסונות, עליו טרחה תוך השקעת משאבים עצומים!

[למאמרו של תת אלוף ד"ר דב תמרי: 'פרדוקס ההתגוננות מאיומים', לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

תבוסה יכולה להיות המפתח להתאוששות ולניצחון

צבא מובס בקרב ונאלץ לסגת לאחור תוך כדי לחימה. הצבא המנצח סובל משריפת אנטרופיה: הוא מתרחק והולך מהעורף הלוגיסטי שלו, שתמך בהצלחותיו האחרונות. משמע, התגברות הקלקולים וההפסקות לטיפולים, השקעה רבה באספקה שוטפת והגנת אגפיו מהתנגדות של אוכלוסייה עוינת ומלוחמת גרילה. הוא חייב להפנות כוח אדם לממשל צבאי. כל אלה מחייבים להוציא כוח אדם מן החזית. בנוסף, הוא יכול לסבול מירידה במורל הקרבי, כיוון שחייליו המנצחים חשים שהם כבר עשו את שלהם… עצם התקדמותו של הצבא המנצח היא הגורמת להיחלשותו (לוטוואק, 2002, ע'מ 36-35, 39).

לעומת זאת, הצבא המובס מתקרב לעורף הלוגיסטי שלו. לתגבורות שלו קל יותר לחבור אליו, הלחץ על האספקה פוחת וניתן להפנות כוח אדם נוסף ללחימה. הוא יכול לבחור את תנאי השטח השולטים והנוחים, שעליהם ינהל קרב הגנה. עצם הניגה של הצבא המובס היא הגורמת להתחזקותו (לוטוואק, 2002, ע'מ 36-35, 39).

במשך המהלך הדינאמי של מלחמה ממושכת, ייתכן מאוד שההתלכדות של ניצחון ותבוסה תחרוג על מעבר למאזן חדש – ותגיע אף לקיצוניות של היפוך שלם (לוטוואק, 2002, ע' 39).

[להרחבת המושג: 'צבא', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מורל קרבי', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'דינאמיות', לחצו כאן]

[בתמונה: 'הפוך על הפוך'... התמונה שותפה ברשתות החברתיות ובעל הזכויות בה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

בניצחון טמונים זרעי התבוסה במלחמה הבאה

"כל הצלחה היא כרטיס כניסה למשבר חדש" (הנרי קיסינג'ר)

כאשר צבא מנצח, מאשר הניצחון כביכול את כל ההרגלים, הנהלים, המבנים, התורות והשיטות של הצבא. הם נתפסים כתקפים ואף כמבריקים – כולל אלה הזקוקים לשיפורים או אף לרפורמה מרחיקת לכת.

לעומת זאת, התבוסה היא מורה הרבה יותר טוב לצבא שהובס. תבוסה מחדדת את חוש הביקורת, ומפחיתה את הסיכוי שיידחו הפתרונות המוצעים. זאת מכיוון שהתבוסה מחלישה את ההתנגדות לשינוי מצד חסידי המצב הקיים.

התוצאה היא שבמלחמה הבאה מתהפך הגלגל, והמנצח יכול למצוא עצמו מנוצח (לוטוואק, 2002, ע'מ 39-37). כזה היה למשל ההיפוך בין צה"ל לצבאות ערב: ניצחון מוחץ במלחמת ששת הימים ואופוריה ישראלית גררו מהפך בתחילת מלחמת יום הכיפורים, תיקו צבאי במלחמה ותשלום מחיר צבאי ומדיני בסופה.

[בתמונה: שבויים מצריים באזור אל עריש במלחמת ששת הימים. התבוסה הייתה מורה מצוין לצבא המצרי! הצילום: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר]

הדבר אינו נכון רק באסטרטגיה צבאית, אלא גם, למשל, בקבוצות של ספורט תחרותי:

בספרו "שואוטיים" פאט ריילי, שזכה באליפויות כמאמן בלוס אנג'לס לייקרס ומיאמי היט וגם כג'נרל מנג'ר במיאמי, טבע את המנוח "מחלת היותר" ("the disease of more"). "הצלחה היא בדרך כלל הצעד הראשון לכיוון אסון" כתב ריילי שסיפר שאחרי האליפות של הלייקרס ב-1980 "כולם בקבוצה עברו למחשבה אנוכית". לפי ריילי, השחקנים שבשנת האליפות הקריבו מעצמם לטובת ניצחונות כקבוצה, הגיעו לעונה החדשה כשהחשיבה שלהם שלהם מבוססת על איך הם משיגים תגמול כאינדיבדואלים. לפי ריילי, שחקנים רצו יותר כסף, יותר כבוד, יותר זמן על הכדור, אפילו יותר זמן בבית של ג'ק ניקולסון. "כולם רצו יותר כסף, יותר הכרה. בסופו של דבר הם איבדו פרספקטיבה והפסיקו לעשות את הדברים הקטנים שהפכו את הקבוצה לקבוצה מנצחת". הקבוצה קרסה והפסידה בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

"מחלת היותר" מתחילה כבר ברגעי ההצלחה עם "מחלת האני". ריילי כתב: "כשמתחילים לעבוד עם קבוצה, לפני שהם מנצחים, הקבוצה 'תמימה'. עם התנאים נכונים, הם עובדים ביחד, הם מגנים אחד על השני ועובדים על מטרה משותפת. זה נקרא 'טיפוס תמים'". לפי ריילי כשקבוצה מנצחת והתקשורת שמה לב ומעניקה תשומת לב לשחקנים, הקשרים הפשוטים בין השחקנים מתחילים להיחלש. "שחקנים מתחילים לחשב את החשיבות של עצמם. 'החזה שלהם מתנפח' ותסכולים מתחילים להופיע בחדר ההלבשה. ביחד איתם גם האגו מתרומם ומתחיל להשפיע על קבלת החלטות. "זה יכול להרוג קבוצה בכל שנה, בכל רגע".

[בתמונה: מחלת היותר... למקור התמונה לחץ כאן]

ריילי: "ברגע אחד, מה שמעניין אותנו זה ההכרה בך, הדברים שאתה מקבל ולא הקבוצה. למרות שאלו לא הדברים שהביאו אותנו להצלחה. השחקן חושב שהוא צריך את הכסף הזה, את התואר הזה, את תשומת הלב מהתקשורת - לא הקבוצה." (דסקל, 2017).

בשל התכונה של מערכת מורכבת לאזן פעולות חריגות במטרה לחזור לסוג של שווי משקל (ראה הערך: "פעולות מאזנות"), ככל שהניצחון מהיר ומסחרר יותר כך גדלים סיכויי הקריסה בהתאמה!

הרווחה היא גורם מעודד מלחמה כי היא מגבירה עוצמה, אולם היא גם בולמת אותה כי היא גורמת לשינויים דמוגרפיים      

בעבר עודדה הרווחה מלחמות, כי היא הגבירה את העוצמה. על כן, פעמים רבות היה התוקפן הצד המפותח יותר מבחינה כלכלית: בשנת 1866 הייתה זו פרוסיה על חשבון קיסרות בית האבסבורג; בשנת 1980: שוב פרוסיה על חשבון צרפת; בשנת 1876 הייתה זו הקיסרות הרוסית על חשבון הקיסרות העותומנית; בשנת 1894 הייתה זו הקיסרות היפנית על חשבון סין; ובשנת 18988 הייתה זו ארצות הברית על חשבון ספרד. אבל, בטווח הארוך מקטינה הרווחה את העוצמה כיוון שהיא מביאה לשינויים דמוגרפיים ותרבותיים ולצמצום אוכלוסיות במדינות רווחה. עקב כך אבדה הנכונות להפעיל כוח ולסכן חיילים בלחימה גם על ידי מעצמות גדולות (ראה דפים נפרדים:התקופה הבתר-הירואית; ו- שלטון האימהות (לוטוואק, 2002, ע'מ 101-97).

ההיגיון הפרדוקסלי של הסיוע לפליטים     

ארגונים לא ממשלתיים מסייעים בפעילותם להאריך את המלחמות אשר את נזקיהן הם מבקשים לתקן, כיוון שהם אינם מאפשרים את המעבר ממלחמה לשלום שנוצר כתוצאה מתשישות הדדית. האנטרופיה המזינה את המלחמה אינה מתרוקנת, כיוון שארגוני הסיוע "מייצרים" עבור הצדדים הלוחמים עוד ועוד אנטרופיה חדשה לליבוי הסכסוך! (ראו בלוג נפרד בסוגיה זו).

ככל שאמצעי לחימה חדש הוא מוצלח יותר, כך רבים יותר סיכויי כישלונו בעתיד; ולהפך 

שרשרת ה"פעולה / תגובה" של פיתוח אמצעי הלחימה ואמצעי הנגד החדשים מביאה לכך, שמיד עם הופעתו של חידוש טכנולוגי משמעותי, יחלו הניסיונות לעקוף אותו. ככך שתגדל ההצלחה של חידוש טכנולוגי מסוים, כך תתעורר על כך תגובה קיצונית יותר: כל אויב סביר ימקד את מאמציו הדחופים ביותר בפיתוח אמצעי נגד, ויגדל הסיכוי שיושקעו משאבים כאלה שיהפכו אותו ללא רלוונטי (שם, עמ' 49-48; ע' 66). כך, כל צד אשר מגיב על איום חדש ועושה זאת בהצלחה, מצוי בעצמו במעלה העקומה בדרכו אל נקודת שיא – קרובה או רחוקה – אשר מציינת את תחילת ההידרדרות שלו עצמו (שם, ע' 66). כלך לדוגמה, הגיבה עזה החמאסית על הופעת כיפת ברזל והשתכללותה המתמדת הניסיונות לעקוף את הבעיה בדרכים שונות:

• ירי של מטחים במקום ירי בודד (מאז מבצע "עמוד ענן");
• התמקדות בירי לנקודות תורפה כמו ההצלחה החמאסית לסגור את השמיים ולהפסיק את הטיסות הבינלאומיות לישראל בעקבות טיווח נתב"ג במבצע "צוק איתן";
• חיפוש תווך אלטרנטיבי של עימות: תווך המנהרות והתווך הימי (שנמצא רק בחיתולי התפתחותו) (מאז מבצע "צוק איתן").

זה היה המצב בתחום הלוחמה האלקטרונית במלחמת העולם השנייה: נוצר מחזור של גיאות ושפל, לפיו מכשיר כלשהו שהיה יעיל ביותר בעת שהופעל לראשונה, הפך תוך פרק זמן לא גדול לחסר ערך לחלוטין, ולבסוף, אף נעשה חסר תועלת ואף מסוכן מידה ממשית (שם, עמ' 49, 66; ניתן לקרוא על סוגיה זו בהרחבה בספרו של מאיר פינקל (2006), "על הגמישות".

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של מאיר פינקל "על הגמישות", שראה אור בהוצאת משרד הביטחון, ב- 2006. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ולהפך: ככל שהוא מוצלח פחות, כך גדל הסיכוי שישמור על יעילותו הצנועה גם לאחר שהאמצעים היעילים יותר בתחילה איבדו מיכולתם

לכן, וכאן הפרדוקס: ייתכן מאוד כי דווקא האמצעים הפחות מוצלחים ישמרו על יעילותם הצנועה גם לאחר שהאמצעים האחרים – המוצלחים יותר בתחילה – איבדו מיכולתם עקב פיתוחם של אמצעי נגד יעילים (לוטוואק, 2002, ע'מ 51-48).

דוגמה כזו היא פריחתו של הנשק תלול המסלול וקצר הטווח כמו המרגמות במבצע "צוק איתן", שהשיג לחמאס את אחד מהישגיו הגדולים ביותר: הפגיעה בחוסן של אוכלוסיית "עוטף עזה" ועקב כך, פגיעה של ממש בחוסן הלאומי של ישראל.

ככל שאמצעי הנשק קטלני יותר, כך קשה יותר לשלבו באסטרטגיה הצבאית

הדוגמה האולטימטיבית לכך היא הנשק הגרעיני: במשך עשרים שנה עשו ממסדים ביטחוניים מאמצים ניכרים לתכנן דרך שבה יוכלו הפצצות להשתלב במתקפה קונבנציונלית, ולשווא... (הנקין, 2017).

ההיגיון הפרדוקסלי של פיתוח אמצעים המפחיתים אלימות

"כיפת ברזל" היא הדוגמה הקלאסית לתופעה הזו, שאופיינית ככלל לחידושים טכנולוגיים רבים המיועדים להקטין אלימות, כמו למשל אקדח הטייזר המשטרתי. היא מביאה לכך שהנזק שהטילים גורמים בצד הישראלי קטן, ומאפשרת לחמאס להעז הרבה יותר מאשר היה מעז במקור. זאת, מתוך ההבנה שמרחב התמרון שלו יסתיים רק ברגע שהמותקף יראה בפעולתו סיכון קיומי, וייאלץ לפעול בתקיפות על מנת להקריסו.ההיגיון הפרדוקסלי של המערכת המורכבת ו- ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה (שגם היא מערכת מורכבת…) גרם לכך ש"כיפת ברזל" העניקה למעשה חיסון לחמאס, אפשרה לו להגדיל את טווח פעולתו ולהשיג הישגים, בלי שהמצב ייתפס בצד הישראלי כצורך קיומי להשמיד את מקור הסכנה.

[להרחבת המושג: 'ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת כיפת ברזל', לחצו כאן]

[בכרזה: ההיגיון הפרדוקסלי של כיפת ברזל... התמונה המקורית היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

גורמים המבטיחים התפתחות תקינה בטווח הקצר, הופכים לגורמים מדכאי התפתחות בטווח הארוך

כך למשל, כפרים אשר בסביבתם הטבעית הגאוגרפית היו משאבים לבניית חומות גבוהות, לא התפתחו להיות ערים גדולות, ואילו כפרים שלא היו בידיהם די משאבים לבנות חומות בצורות, נפלה בחלקם ההזדמנות להתפתח לערים ענקיות (פסיג, 2010, ע' 36).

[לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), מלחמה – אירוע כאוטי שיוצא משליטה, ייצור ידע, 31/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), ‘שלום עולמי’: אוטופיה מערבית, שמחירה כבד…, ייצור ידע, 26/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• דב תמרי (2020), פרדוקס ההתגוננות מאיומים, ייצור ידע, 23/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), קיפאון – סטגנציה: הארגון נסדק מתחת למעטה הקרח…, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), שריפת אנטרופיה: התכלות האנטרופיה הארגונית, ייצור ידע, 23/8/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), צבא, ייצור ידע, 2/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורל קרבי, ייצור ידע, 22/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, 10/12/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), ההיגיון הפרדוקסלי של השימוש באקדח הטייזר, 10/12/14.
• גרשון הכהן (2015), אברהם ומלחמתו במלכים.
• לוטוואק אדוארד (2002), אסטרטגיה של מלחמה ושלום, תל אביב: מערכות.
• פינקל מאיר (2006), על הגמישות. הגמישות כמפתח להתמודדות עם הפתעה טכנולוגית בשדה הקרב, תל אביב: מערכות.
• פסיג דוד (2010), 2048, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד (מהדורה דיגיטלית).
• יגיל הנקין (2017), לאן נעלמו צבאות אירופה, מידה, 3/03/2017.
• אוריאל דסקל (2017), "מחלת היותר" יכולה לחסל את הפועל באר שבע, כלכליסט, 5.03.17.
• גדעון שניר (2021), ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת כיפת ברזל, ייצור ידע, 28/5/21.