[בתמונה: כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת. – ספר שמות, פרק ד', פסוקים כ"ד-כ"ו צפורה מלה את בנה. ציור מעשה ידי פייטרו פרוג'ינו משנת 1482. הקפלה הסיסטינית; התמונה היא נחלת הכלל]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

עודכן ב- 31 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על נשותיו של משה. למאמר האחר לחצו כאן:

• אבי הראל: אשתו הכושית של משה.
• אבי הראל: כיצד התחיל הקשר בין משה וצפורה אשתו.

*  *  *

ספר שמות נפתח בהצגת האיום הקיומי על בני ישראל במצרים, בעקבות הצו של פרעה להרוג את כל הזכרים. המקרא מתאר לאחר הטלת גזירה זו את סיפור משה למן לידתו ונערותו ועד התבגרותו. דמותו זו של משה, ההופך להיות מנהיגם של ישראל, מקרינה על ספר שמות בכלל, ועל כל סיפורי המקרא הבאים לאחר מכן.

הסיפור הקצר על מה שאירע לצפורה, עליו נדון מיד בהמשך, הוא המקרה האחרון שמסופר קודם שהופך משה למנהיג, והיא גם גיבורתו הבלתי מעורערת[1].

ככלל, המקרא אינו עוסק בתיאורן של נשים בכלל ותיאור נשות מנהיגי עם ישראל בפרט. בפרשת שמות כאמור, מוזכרת אשת משה, ציפורה, כמצילת חיים. ברם, יש מספר דברים לא ברורים בסיפור זה: מי הוא זה העומד למות פתאום? מדוע ניתן לאותו אדם עונש מוות?, מיהו שנימול, ומה הקשר בין עונש המוות ובין ברית המילה, אשר כנראה בזכותה ניצול מי שעמד למות?.

הסיפור מתחיל בכך שבגלל הצו של האל, שהתגלה אליו בסנה, משה נאלץ לחזור מבית חותנו יתרו השוכן במדיין לאחיו בארץ מצרים, במטרה להוציאם משם. לפי דברי האל המקראי, פרעה מתעמר בבני ישראל, ולכן כתגובה לכך הוא יהרוג את בכורי ארץ מצרים. בדרך הוא אמור לפגוש את אחיו אהרון, שיעזור לו בשליחותו זו. בין לבין מספר המקרא את סיפור המעשה של ציפורה כדלקמן:

"יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם.  יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם:  כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ.  כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ.  כא וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.  כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת"[2].

לפי דברנו הקודמים, לא ברור מה בדיוק קורא כאן ולמה. לפי דבריו של פרופ' בלאו[3], יש הקבלה בין בכורי מצרים לבנו בכורו של משה ששמו גרשום. המסר של האל המקראי כאן, שמשה חייב ללכת לשליחותו ולהוציא את אחיו ממצרים, שליחות שהוא סירב לקבלה קודם לכן בהגלות בסנה, ורק לאחר חרון אף האל הוא הולך לשליחותו כמי שכפאו שד. הפגישה במלון מסמלת את הטלתה המחודשת של השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים על משה. הוא מנסה להתחמק בכל דרך משליחות זו, אולם אין לו מנוס מלקבלה. המשחית המתואר כאן, שהוא אותו משחית בו עומד משה לאיים על  פרעה, כבר יצא לדרכו, וכרגע הוא מסכן את חיי בנו של משה. זה האחרון אינו קשוב לכך, היות והוא מנסה כאמור להיפטר משליחותו. בניגוד לכך, ציפורה מבינה היטב את פשר הדבר, ובכך מצילה את בנם הבכור.

דם המילה שמתאר המקרא כאן, הוא שווה ערך לדם המציל אחר כך את בני ישראל במכת בכורות, שעה שבני ישראל מסמנים בו את מזוזות בתיהם במצרים כפי המסופר: "כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר.  כג וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף"[4].

[ציורי תנ"ך; הנושא: יתרו משיב את ציפורה ובניה למשה; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרת]

בספרות החיצונית, ישנה מקבילה מעניינית  לסיפור האמור. כך מתאר זאת  ספר היובלים[5] (ראו כריכה משמאל): "ואתה ידעת את אשר אמר לך בהר סיני ואת אשר ביקש לעשות עמך שר המשטמה בשובך מצרימה... הלא בכל כוחו ביקש להורגך ולהושיע את המצרים מידך בראותו כי נשלחת לעשות שפטים ונקמה במצרים"[6]. לשון אחר, לפי ספר היובלים לא האל המקראי רצה במותו של משה אלא שר המשמטה, המנסה לחבל בשליחותו האלוהית של משה. ציפורה מזהה ראשונה את הסכנה ופועלת להצלת בנה.

[בתמונה משמאל: כריכת ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש לכנה ורמן, שראה אור בהוצאת יד בן צבי, ב- 2015. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

עד כאן פרשנו  את הסיפור, כי מי שעמד בסכנת חיים היה בנם של משה וציפורה. ישנם מפרשים אחרים שטוענים כי מי שעמד בסכנת חיים היה דווקא משה[7]. משה מוזכר בסיפור זה מספר פעמים, ורק לבסוף מאזכר המקרא את העובדה שציפורה מלה את ערלת בנם. בכך אנו מבינים שהסיפור מכיל שתי דמויות, שהמרכזי בהם הנתון בסכנה הוא משה, ודמות משנית שהוא בנו של משה.

אחרית דבר

לא משנה לנו מי הועמד בסכנת חיים באירוע האמור, משה או בנו.  גיבורת הסיפור היא ללא ספק ציפורה. היא מבינה מיד את הסיטואציה, הרצון של משה להתחמק משליחותו האלוהית להוצאת בני ישראל ממצרים, ופועלת במהירות כדי למנוע אסון. זאת ועוד. האירוע קורה במלון נידח באישון לילה, ולמרות כל זאת ציפורה מגיבה במהירות ובלא היסוס, ומוצאת דרך להציל את חייהם של יקיריה. מעשה זה מצביע הן על חכמה אישית והן על מהירות הבנה ותגובה מהירה שמצילה חיים. המאבק של ציפורה הוא מאבק קצר והרואי, בדומה למאבק מפורסם אחר במקרא, מאבקו של יעקב במלאך, הנמשך כל הלילה[8]. ניתן להשוות בין מאבקו של יעקב שמגן על חייו וחיי משפחתו, למאבקה של ציפורה שמגוננת בחירוף נפש על משפחתה.

[בתמונה: המאבק של ציפורה הוא מאבק קצר והרואי, בדומה למאבק מפורסם אחר במקרא, מאבקו של יעקב במלאך, הנמשך כל הלילה... ציורי תנ"ך; הנושא: יעקב נאבק עם המלאך; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרת]

ציפורה אינה נזקקת להרוג אויב כלשהו, כמו שנמצא לעתים בסיפורים  המקראיים שנשקפת בהם סכנת חיים. נהפוך הוא. ההצלה של ציפורה היא עשייה חיובית של אחד מחוקי המקרא הידועים ביותר – ברית המילה.

תיאור המעשה הזה של ציפורה,  עושה את הסיפור והגיבורה הראשית שלו לנדירים מסוגם. לפנינו אישה חזקה שטמונים בה כוחות נפש ואומץ לב הבאים לידי ביטוי בשעה גורלית. ציפורה מציבה לפנינו הנחת יסוד בגיבוש הזהות ואתגר עצום. בשעה שיש איום על הגרעין המשפחתי, ניתן לפתור קונפליקטים ומצבים סבוכים באמצעות קיום מצוות המוטמעות בדור ההמשך[9] . חכמה שכזאת הינה חכמה שאינה נמצאת בדרך כלל בארגז בכלים של מנהיגי עם ישראל, ודווקא ציפורה מלמדת זאת לדורות.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

מקורות

• אבי הראל (2016), אשתו הכושית של משה, ייצור ידע, 22/6/16.
• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת שמות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 27/12/18.

[1] לפירוט של הסיפור מהיבטיו השונים ראה - J.T. Willis, Yahweh and Moses in Conflict: The Role of Exodus in The Book of Exodus, Peter Lang 2010.

[2] שמות, פרק ד', פסוקים י"ח – כ"ו.

[3] בלאו,י.  חתן דמים, תרביץ, כרך 26, תשי"ז, עמודים 3-1.

[4] שמות, פרק י"ב, פסוקים כ"א – כ"ג.

[5] מהספרים החיצוניים, אודות מנהיגי האומה, שלא נתקבל בידי החכמים. נכתב כנראה במאה השנייה לפני הספירה. נמצא עם גילוי המגילות הגנוזות במדבר יהודה.

[6] ראה – סגל,מ. ספר היובלים: שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות, ירושלים, מאגנס, 2008, עמודים  163-162.

[7] ראה - B. Jacob, The Second Book of The Bible, New Jersey 1992.

[8] בראשית, פרק לב, פסוקים כ"ג-ל"ב.

[9] הילביץ, ע. ציפורה במלון - סיפור של בניית זהות,, דף שבועי בר אילן, 1102, תשע"ה.